הר הזבל שערמו עובדי עיריית ירושלים מול משרד האוצר הונח בצד הלא נכון של הכביש. מי שאחראים לבלאגן התקציבי של ירושלים ושל רשויות נוספות הם משרד הפנים והכנסת.
כלל בסיסי בניהול הוא חפיפה בין סמכות לאחריות. כעיר מרובת ערבים, חרדים ואוכלוסיות קשות אחרות, לתושבי ירושלים יש הנחות בארנונה בהיקף של כמעט 800 מיליון שקלים.
לראש העיר אין הסמכות לקבוע את ההנחות הללו, אך הוא נושא במלוא האחריות לספק את השירותים העירוניים בתקציב חסר. מנגד, כשחברי הכנסת או שר הפנים מחליטים על הנחה בארנונה, הם גוזרים קופון פוליטי כ"חברתיים". זה קל, הם לא נושאים באחריות לשירותים העירוניים, והתושבים לא יבואו איתם חשבון על זה בקלפי.
פער נוסף לרעת ירושלים הוא חישוב הארנונה על עסקים. תעריף ארנונה על עסקים גבוה פי שלושה מזה של המגורים. רשויות עם הרבה עסקים ומעט תושבים הן עשירות, ולהפך. בירושלים יש 3.9 מ"ר עסקים לתושב, לעומת ממוצע ארצי של 13.6 מ"ר. גם אחרי שיוקמו שני מתחמי הענק שברקת מתכנן, בכניסה לעיר ובתלפיות, ויתווספו לעיר כ־2.2 מיליון מ"ר של עסקים, ירושלים תגיע ל־4.6 מ"ר לתושב. בזכות הביורוקרטיה הישראלית לוקח שנים לבנות מתחמי עסקים, והפער הזה לא ייסגר בקרוב. השיטה גם מייצרת עיוות שתורם להעלאת מחירי הדיור - כשכל עסק מעשיר את קופת העירייה, לשום עיר אין אינטרס להקצות שטחים למגורים.
ירושלים אינה הרשות היחידה שסובלת מהשיטה. רשויות רבות נזקקות למענקי איזון ממשרד הפנים. הנוסחה של מענקי האיזון מסובכת מאוד ויוצרת עיוותים, למשל לראש עיר יש אינטרס שעירו תדורג נמוך ככל האפשר במדד הסוציו־אקונומי כי אז הוא יזכה למענקי איזון גדולים יותר. בירושלים הסיפור קצת שונה, לה יש מענק מיוחד - "מענק הבירה", שעל היקפו נסבה המחלוקת הנוכחית עם האוצר.
ייתכן שירושלים במצבה הנוכחי זקוקה למענק בכל מקרה, אבל קודם לכן צריך להסיר את העיוות הניהולי. במקום נוסחאות איזון מסובכות, תנו לראשי הערים לנהל. תנו להם סמכות לקבוע את גובה הארנונה, את הקריטריונים להנחות ואת היחס בין מגורים לעסקים. תנו להם להתחרות על תושבים ועל עסקים. כי עם אחריות גדולה צריכה לבוא סמכות תואמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו