אם חשבתם שהשאלה מיהו יהודי מסובכת, אז עוד לא התחלתם לחשוב על השאלה מיהו עני. בכל מקרה בשני המקרים - תלוי את מי שואלים. ולמה זה בעצם תלוי בשואל? מכיוון שאף אחד לא שואל את זה בתמימות. חבר ששאלתי "האם אתה עשיר?" מיצה את העניין בתשובה־שאלה: "תלוי אם אתה ממס הכנסה, או מחפש שידוך לבת שלי". שתי ראיות לכך קיבלנו השבוע, בדמות שני דו"חות של הביטוח הלאומי והדו"ח האלטרנטיבי של ארגון "לתת".
הביטוח הלאומי כבר מזמן לא בודק עוני כמושג אבסולוטי וזה לגמרי לא מובן מאליו. עד לפני עשורים ספורים, המשמעות של עוני היתה איום פיזי על הקיום - מחסור במזון, בנגישות למי שתייה, בקורת גג, בלבוש.
ישראל לא נחשבת לוותיקה בין האומות ורק לפני 40-50 שנה אנשים התהלכו בה בלי נעליים מתאימות, בגלל מחסור. כושי רימון מספר שגם צה"ל לא יכול היה לספק לו נעליים במידתו, ונעליים משלו בוודאי לא היו לו, ולכן נאלץ לחורר את הנעליים שקיבל כדי שהבוהן שלו תמצא מקום מחוץ לנעל. עולים חדשים גרו בצריפים דולפים ונאלצו להחזיק פיזית את הצריף כדי שלא יעוף ברוח בימות החורף.
חשוב גם לדבר על ימי הצנע של שנות החמישים של המאה הקודמת, שבהן ילדים היו רעבים באמת, בארץ. כשהתזונה היתה בבסיסה קמח, סוכר ושמן. מדוע זה כל כך מובן מאליו שאנחנו כבר לא במצב הזה? האם יצאנו מהמצב הזה בעזרת קצבאות?
ובכן, מי שניזון מהמידע שבדו"חות העוני של הביטוח הלאומי יכול לקבל את הרושם שהתשובה לעוני היא קצבאות. ולא מדובר בקצבאות ל־100 אלף נזקקים, אלא ל־1.8 מיליון כאלה, מתוך אוכלוסייה של כ־4 מיליון עובדים. זאת אומרת, הביטוח הלאומי מצפה שכל 2.2 עובדים יממנו קצבה לאדם נוסף על מה שהם מממנים כיום. זו ההצעה שמונחת על השולחן כדרך האופטימלית לחיסול העוני.
מתודולוגיות ושעשועים
ואכן, לפי הגדרות הביטוח הלאומי, המגדיר עוני כמחסור יחסי, אם ניקח יותר כסף מאנשים המרוויחים יותר מהממוצע וניתן יותר לאנשים שמרוויחים פחות מהממוצע, נוכל למגר את העוני. או ליתר דיוק - את העוני היחסי. במילים אחרות, הפתרון הוא שכולנו נהיה עניים יותר ושוויוניים יותר.
אבל ברור שההגדרה הזו היא טוטליטרית, לא סובלנית, ומניחה שכולנו בכלל שואפים להיות שווים. ההגדרה של "קו העוני" לפי הביטוח הלאומי היא "מי שמשתכר פחות מחצי מההכנסה החציונית". ברור שההכנסה החציונית היא כלל־ארצית וזו רק אחת הבעיות. השכר הממוצע בג'סר א־זרקא עומד על 50% מהשכר הממוצע; ברהט הוא עומד על 62% ובאשדוד וב"ש על כ־70%; בחיפה על כ־87% ובירושלים על כ־75%. האם נכון למתוח קו אחיד לעוני לכל תושבי הארץ?
הביטוח הלאומי בוחן את ההכנסות בלבד. לפיהן נמתח קו העוני. עד כמה זה מתיישב עם המציאות? מה עם חבריי בהיי־טק שמרוויחים שכר זעום בתמורה לאופציות במיזם שלהם? ומה עם ילדיי הסטודנטים שבחרו להשקיע בלימודים ולחיות בתקופה הזו על חשבון משפחתם? ומה עם החרדי שבחר בחפץ לב ללמוד תורה ולהסתפק במינימום הדרוש לו למחייתו?
וזו רק תחילתה של רשימה של מקרים שחיים באושר, או פחות מכך, תוך אדישות לקו הדמיוני של הביטוח הלאומי. אבל גם הביטוח הלאומי אדיש כלפיהם.
ארגון לתת לא מסתפק בהגדרות הביטוח הלאומי ובצדק. הוא עוסק בחלוקת מזון וככזה הוא מנסה לראות את העוני מזווית המשתמש, הנצרך. לכן היה מותר לצפות ממנו שיעסוק בנתונים מהשטח. נתונים על אלה שחווים מחסור אמיתי, שכמובן קיימים גם בעידן השפע, עידן שבו מיגרנו את העוני המוחלט, שבו אין יותר מדי רעב ומחוסרי קורת גג, מלבד אלה המעדיפים לצאת מתחת לקורת הגג מסיבות נפשיות.
אך במקום זאת, כשלתת מדברים על אלטרנטיבה הם מתכוונים להתחרות בביטוח הלאומי על ציד של מספר גדול יותר של "עניים". הארגון הגדיל לעשות כשסימן חמישה מדדי עוני ויש לענות על שלושה מהם.
הקריטריונים למחסור אליבא דלתת הם השכלה - אם אין לכם תעודת בגרות, או אפילו תואר ראשון, דעו לכם שאתם סובלים ממחסור בהשכלה. גם אם אתם חכמים, כמו כמה משועי הארץ, יאיר לפיד למשל, הרי שאתם סובלים.
אתם עלולים למצוא את עצמכם סובלים גם ממחסור במגורים, אם בחרתם להתגורר עם ארבעת ילדיכם בדירת שלושה חדרים, מרווחת ככל שתהיה, כי בארגון לתת מחשיבים שלושה ילדים בחדר כ"מחסור במגורים". אתם עלולים לסבול מ"יוקר המחיה" אם לא קניתם את כל המצרכים "הדרושים לכם", או ממחסור בבריאות, אם נאלצתם לוותר על מכשור רפואי יקר. אין טעם להעמיק במתודולוגיה המגוחכת של הארגון, ודי לראות את השורה התחתונה שלו - 2.5 מיליון עניים - כדי להבין את האבסורד.
המדדים הם אבסורד. מהגרים מתחממים מהקור ומחזיקים סמארטפון בידיהם // צילום אילוסטרציה: GettyImages
הארגון הזה, שמתיימר להקל על העניים, מטביע אותם בתוך אוכלוסייה רחבה ומטשטש את גבולות בעייתם עד בלי הכר. הקשיש הערירי שחי על קצבת ביטוח לאומי, האישה הנכה שחיה בגפה על פנסיה זעומה, חולה הנפש שמתכחש למצבו ומסתובב בין קרובי משפחה ומכרים, ותשעת הילדים של חולת נפש ואברך הפכו כולם לחלק מעדת ישראל הגדולה, מציבור של 2.5 מיליון איש דמיוניים שהגדירו מומחי העוני וספסריו.
אין זה המקום לפרט את משכורות החוקרים, מנהלי עמותות ומומחים מטעם עצמם שהתמחו בגיאוגרפיה ומתבטאים בענייני כלכלה בלבד. אלה שקבעו שמי שלמד גיאוגרפיה לתואר ראשון הגיע לידי סיפוקו, ומי שלמד מסגרות סובל ממחסור בהשכלה.
תופעה זו של המצאת מתודולוגיות עוני כשעשוע ומקור פרנסה לעשירים מלומדים אינה ייחודית לנו. איש לא הצליח להגדיר עוני בצורה טובה במקומות שבהם איננו קיים אבסולוטית.
גם בהודו, שבה לא מתים מרעב, אך יש נגישות קשה למי שתייה, לחינוך ולבריאות, קשה למדוד עוני. האו"ם ניסה לעשות זאת באמצעות שאלה בודדת: האם היתה פעם במהלך 12 החודשים האחרונים שבה לא היה לך מספיק כסף לקנות מזון לך או למשפחתך? את השאלה הזו שאלו מדגמים מייצגים כמעט בכל העולם, באמצעות מכון הסקרים הבינלאומי "גאלופ".
נשמע פשוט. מי שאין לו כסף לקנות אוכל הוא בוודאי עני, גם בלי שום פרמטר מתחכם נוסף. אלא שהתוצאות מלמדות על בעיות גם בסקר הזה: לפי אותו סקר, המצב בהודו טוב יותר מהמצב בניו זילנד, יוון, פולין, טורקיה ומקסיקו. לפי אותו סקר, כמעט מחצית מהדרום־אפריקנים ענו "כן" לשאלה הזו, לעומת 16.3% מההודים ו־9.3% מהישראלים. לפי אותו סקר, איסלנד, צרפת, ספרד, איטליה ועוד מדינות מפותחות רבות סובלות מעוני בשיעורים גבוהים יותר מישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו