הקשר עם יהדות ארה"ב: לא קרע, שינוי היסטורי

 1. זה נוח להטיל את האחריות לפער ההולך ומתרחב ("הקרע") בין יהודי צפון אמריקה ומדינת ישראל על ממשלות ישראל האחרונות. נוח עוד יותר לאופוזיציה להפיל את האחריות לכך על בנימין נתניהו. בקלי קלות אפשר לתלות את אי פתרון מתווה הכותל וסוגיית הגיור, בעקבן של המפלגות החרדיות.

אפשר להצביע על העימות המתמשך בינינו לערביי האזור כְּמה שמרחיק מאיתנו את האגף הליברלי וסטודנטים יהודים בקמפוסים. אבל כל זה הוא קצף על פני מים סוערים שהם אחרים ממה שמתואר בשיח הנפוץ במחוזותינו. 

היחסים בין יהודי צפון אמריקה למדינת ישראל אינם יחידה אוטונומית נפרדת מההיסטוריה של העם היהודי. מדובר באגף די רועש של מה שמכונה "יחסי ארץ ישראל והגולה". ככל שהתרחקנו מנקודת הזמן של החורבן המדיני והדתי של הממלכה היהודית בבית השני, הלכה ואיבדה ארץ ישראל את מעמדה הבכיר לטובת יהדות בבל.

נכון הוא שההלכה היהודית ראתה בחכמי ארץ ישראל סמכות בלעדית לקביעת זמנים ולסמיכה ופסיקה, אך יהדות ארץ ישראל נחלשה ובבל התחזקה, וכשהגיע הכיבוש הערבי במאה ה־7, התופעה נחתמה סופית. ארץ ישראל הפכה למושא געגוע, בעוד רוב מניינו ובניינו של העם התפזר בין 70 אומות.

2. בשנות ה־80 של המאה ה־19 עוד היה רוב העם היהודי במזרח אירופה, ועם גלי ההגירה האדירים משם החל להתקבץ ציבור יהודי גדול בצפון אמריקה. אחוזים בודדים מהיהודים שעזבו את מקומם, בחר לעלות לארץ ישראל ושינה את מהלך ההיסטוריה של עמנו, אבל הרוב בחר באמריקה ובמערב אירופה. השואה חיסלה את רוב יהדות אירופה וכך אירע שעל סף תקומתנו כאומה מתחדשת במולדתה העתיקה, הפכה יהדות ארה"ב ליהדות בבל החדשה. 

יהודי ארה"ב תמכו בישראל מבחינת מוסרית, כספית ופוליטית; רבים מהם התנדבו לשירות בצה"ל - אבל בבל נותרה בעינה. היהודים בארה"ב בחרו ברובם המוחלט לא לעלות ארצה. כך התקבע דפוס יחסים פטרוני משהו, ולפיו יהודי ארה"ב שימשו בתפקיד הדוד העשיר הדואג לאחיינו הצעיר והעני.

זה הותיר את הפוליטיקה הישראלית כמעט מחוץ לתחום עבור היהודים האמריקנים - אפילו אלה שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת עם ישראל. אלו היו עניינים פנים־ישראליים שלא נגעו להם. אבל מתחת לפני השטח התחוללו שינויים היסטוריים אדירים שאת פריים התחלנו לראות בשנות ה־90 ואילך. 

בשני העשורים האחרונים החלה להתקבע מציאות חדשה בהיסטוריה של היחסים בין יהודי ארץ ישראל ליהודי הגולה. לראשונה זה מאות רבות של שנים, הפכה ארץ ישראל - באמצעות מדינת היהודים - למרכז העם היהודי.

ישראל הפכה להיות המרכז מבחינה דמוגרפית: אנחנו היום המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם; אבל גם מבחינה כלכלית, צבאית, מדינית ותרבותית - הלכה והתקבעה הבכורה של החברה היהודית פה על פני שאר הקיבוצים היהודיים בעולם, כולל בארה"ב.

 

יש לנו אחריות לקרב את יהודי ארה"ב ולא להרחיקם, הרי אלו אחינו. מצעד שנתי לישראל במנהטן // צילום: רויטרס

 

3. במשך כל שנותינו בגלות, היתה העברית המולדת הרוחנית שלנו. התנ"ך, המשנה והמדרש, הטקסטים ההלכתיים, המנהגים, השירה, הפילוסופיה, הקשרים בין הקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם - כולם נכתבו בעברית.

אינטלקטואל יהודי בספרד במאה ה־13, למשל, לא היה יכול להיחשב כזה ללא שליטה בעברית. וכך יהודי בפרובאנס או באימפריה העות'מאנית. להתעוררות הלאומיות העברית במאה ה־18 ואילך, קדמה התעוררות העברית. ספרות ההשכלה וספרות התחייה נכתבו עברית, והדיונים הלוהטים באשר לעתידנו התחוללו מעל דפי כתבי העת העבריים. כל אלה, הלכו ונעלמו מיהודי העולם ככל שהיישוב הארץ־ישראלי התחזק, וביתר שאת - עם הקמת המדינה. כיום, רוב האינטלקטואלים היהודים באמריקה אינם יודעים עברית. אלה שכן יודעים משהו, אינם שולטים בה באופן שמאפשר להם להיות חלק מהדיון ההיסטורי המתקיים בעם שלא באמצעות תרגום. לא מדובר בעניין קטן; השפה היא מגדירת זהות, ואי ידיעתה יוצר ניכור בזהות היהודית העצמית ובהזדהות עִם העַם היהודי ומדינתו. 

בהיעדר שפה, אפשר להתנחם באמונה ובמסורת הדתית כמה שמחבר את היהודים, אבל רוב יהודי ארה"ב אינם מסונפים לזרם דתי כלשהו. האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים מונים כ־2 מיליון. יהודי ארה"ב מונים הרבה יותר (6-5 מיליון).

יוצא אפוא שהיהודים הפעילים - מבחינה דתית, חברתית או ציונית - הם מיעוט ניכר ביחס ליהודי ישראל. זה מטיל עלינו בישראל אחריות לקרב את יהודי ארה"ב ולא להרחיקם, להשתדל לתת לזרמים השונים הרגשה של בית. הרי אלו אחינו ואחיותינו. 

4. שינוי היסטורי משמעותי זה - היפוך היחסים בין יהדות ארץ ישראל ליהדות הגולה - מסביר את הפער ההולך ומתרחב בין חלקים ביהדות אמריקה לישראל. מכיוון שישראל הפכה למרכז העם היהודי, מה שמתרחש בה משפיע על כל מי שמעורב בה מבין יהודי העולם. וכך, המחלוקת הפוליטית העמוקה בישראל, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים ובין ציונים לפוסט־ציונים וכדומה - חלחלה פנימה אל לב הוויכוח היהודי באמריקה. 

אלה מיהודי אמריקה המדברים על ניכור ופער שהם חשים כלפי ישראל, מאמצים קו דומה לאותו חלק בחברה הישראלית המרגיש פער וניכור כלפי המדינה. אפשר לראות העתקה אחד לאחד של טיעוני השמאל הישראלי בידי השמאל היהודי האמריקני ביחס למתח שבין ישראל היהודית וישראל הדמוקרטית, ביחס לשאלת היאחזותנו בלב א"י ההיסטורית וביחס לציונות.

באותה מידה, אפשר לראות הזדהות של האגף הימני ביהודי ארה"ב עם מדיניות ישראל הנוכחית, וממילא שינוי הולך וגובר בדפוסי ההצבעה לכיוון המפלגה הרפובליקנית. 

המחלוקת שם דומה מאוד למחלוקת אצלנו, והיא מעידה, לדעתי, על היפוך במגמת ההשפעה: ישראל משפיעה היום יותר על יהודי העולם ובראשם יהודי ארה"ב, שייבאו לתוכם את המחלוקות הפנימיות אצלנו. ישראל הפכה למדינת העם היהודי, לא רק כהצהרה. 

מכאן גם הסערות התורניות סביב התבטאויות בכירים בהנהגה הישראלית ביחס ליהדות אמריקה. מנהיגים ישראלים צריכים להביא בחשבון יותר ויותר שמה שהם אומרים בישראל, יפה באותה מידה ליהודי העולם, המקשיבים ומגיבים.

ה"קרע" המדובר בין ישראל ליהדות ארה"ב אינו אפוא קרע, אלא שיקוף מרתק של הוויכוח הפנים־ישראלי, שמשמעותו חזרתה של יהדות ארץ ישראל למעמד הבכורה שהיה לה טרם החורבן האחרון. גם זה מפירותיה של שיבת ציון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו