מחר תמלא שנה לניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ על יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ארה"ב, וזוהי הזדמנות ראויה לבחון את החותם שהטביע עד כה בדברי ימיה של האומה האמריקנית. עם זאת, מדובר בהערכה ראשונית ובעלת תוקף מוגבל בלבד, שכן האתגרים והמבחנים החדשים הרובצים כל העת לפתחו של הבית הלבן הצמיחו כבר, ועשויים להצמיח בעתיד, דפוסי פעולה וקווי מדיניות השונים מהותית מאמונות היסוד שאותן התחייב טראמפ מלכתחילה לממש עד תום.
במיוחד אמורים הדברים בזיקה למדיניותו אל מול המעצמה הסינית, שבפועל מצטיירת כמפויסת בהרבה בהשוואה להתבטאויותיו המוקדמות, שבהן הבטיח לנהל מלחמה כלכלית חסרת פשרות נגד בייג'ין. ואכן, המפגש עם האילוצים והאתגרים של הסביבה הבינלאומית (ובהקשר זה, השאיפה להפוך את סין לשותף פעיל בחזית ההרתעה והבלימה של צפון קוריאה) יצר נתק בין הרטוריקה הלוחמנית לבין עיצוב המדיניות הזירתית הלכה למעשה (כפי שמעיד ביקורו הנוכחי של טראמפ על אדמת סין).
כמו כן, אף שאי אפשר להתעלם מסגנונו של הנשיא המרבה להתלהם, להתריס ולהקנות לאירועים ולמשברים בזירה הבינלאומית מימד אישי מובהק ומוקצן - טעות היא לראות בכך את חזות הכל. נהפוך הוא, מאז מינויו ביולי של הגנרל בדימוס ג'ון קלי כראש סגל הבית הלבן, אפשר לזהות סממנים של עבודת מטה מסודרת בקרב "כל אנשי הנשיא". וכך, לצד התבטאויות בלתי שקולות מצידו של קודקוד הפירמידה, מצליח קלי, שיכולות הניהול המרשימות שלו מזכירות את אלה של ראש הסגל האגדי של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שרמן אדמס, לנווט ביד רמה, בוטחת ויעילה את סביבת העבודה של הבית הלבן. העובדה שבמקביל התגבשה בצמרת הממשל כוורת ביטחונית מנוסה ופרגמטית, בניצוחם של שר ההגנה ג'יימס מאטיס והיועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר, מצליחה לאזן את חוסר ניסיונו של הנשיא, וכך להפיג במידת מה את המתח שיצרו אזהרותיו הבוטות כלפי טהרן ופיונגיאנג.
בחלוף כמעט תשעה חודשים של הפגנת תקיפות אמריקנית, טרם נחצו הקווים האדומים על ידי צפון קוריאה ואיראן, ולא זו בלבד - אלא שהממשל השכיל להימנע מהרפתקה צבאית עתירת סיכון בנוסח הפלישה האסונית למפרץ החזירים באפריל 1961, שהעכירה את ימי החסד הראשונים של הנשיא ג'ון קנדי.
ואולם אם במישור האסטרטגי הצליח הבית הלבן לתרום לשיקום ולחיזוק ההרתעה האמריקנית, שונים היו פני הדברים במרחב החקיקתי. בגזרה זו הביאה שאיפתו של טראמפ, לממש לאלתר את הבטחותיו במגוון רחב של סוגיות, לעימותים חוזרים ונשנים בינו לבין גבעת הקפיטול והמערכת השיפוטית, שלא אחת הסתיימו בכישלון. גם השימוש שעשה בצווים נשיאותיים כדי לעקוף את הקונגרס נתקל לא אחת בהתנגדות הרשות השופטת.
למרות ציוציו הבלתי פוסקים בטוויטר, שאינם הולמים את מעמדו כנשיא, שנתו הראשונה של הנשיא ה־45 בבית הלבן כללה נקודות אור לא מעטות גם בזירה הפנימית. במישור הכלכלי בולטים תהליכי הצמיחה והירידה ברמת האבטלה, והמדדים בבורסה המשיכו לנסוק במהלך 2017 לגבהים חדשים. ואילו במישור המפלגתי התברר שבסיס התמיכה בטראמפ נותר יציב ומוצק בקרב בסיס הבית שלו. החלטתם של שניים מיריביו הרפובליקנים הבולטים ביותר בסנאט, בוב קורקר וג'ף פלייק, שלא להציג את מועמדותם לתקופת כהונה נוספת על רקע זעמם של תומכי המפלגה ואוהדיה במדינותיהם על גישתם הלעומתית של השניים כלפי הנשיא, מעידה כאלף עדים על כך.
הציפייה המוקדמת שכניסתו של טראמפ לבית הלבן תהיה בגדר אפוקליפסה של ממש, או אפילו טרגדיה אמריקנית, התבדתה לחלוטין. לא נותר אלא להמתין ולראות אם התהליך המסתמן של התמסדות והתייצבות, תוך ניסיון להישען על כישוריהם של "הטובים והמבריקים ביותר" בממשל, יסייע לטראמפ לשדרג את מעמדו במהלך השנה השנייה לכהונתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו