המסורת היהודית מזמינה את אבות האומה כאורחים אל הסוכה, הם האושפיזין. בילדותי נתלו בסוכה תמונות של חכמי ישראל והייתי מביטה בר' עקיבא וברמב"ם המדומיינים וכולם היו מלאי הדר ונראו חרדים או ערבים, בכפוף לארצות מוצאם. נכון, זה רק קישוט של הסוכה ולכאורה עניין שולי ודקורטיבי, אבל במבט לאחור המסר היה ברור: ה"אורחים" סיפרו לנו משהו על עצמנו.
במבט לאחור אני מבינה יותר: האושפיזין מציבים את ההקשר התרבותי כי השאלה את מי נביא איתנו לסוכה, היא השאלה מי אנחנו. ואם חושבים על כך ברצינות ופותחים לרגע את המחשבה, זו שאלה נהדרת: מי נמצא איתנו בסוכה השנה? מי היינו רוצים שיהיה, גם בסוכה מדומיינת.
למשל, אין נשים בין האושפיזין. האם נרצה להזמין את אברהם יחד עם שרה, את יעקב ונשותיו לאה ורחל? ומה על דבורה הנביאה, אסתר או רות? אפשר גם להרחיק (כלומר להתקרב) עוד ולהזמין את לאה גולדברג, ומה על דונה גרציה או אסנת בראזני, תלמידת חכמים וראשת ישיבה מעיראק?
אנחנו רגילים לזהות את המונח "מרחב ציבורי" עם כיכר העיר וצומתי רחוב, אבל בעצם גם בבית יש מרחב ציבורי (הסלון) ופרטי (חדר השינה). באותו אופן בסוכות, יש רגע שבו הסוכה והשולחן הערוך שבתוכה הם המרחב הציבורי של הבית והמשפחה, ופנים הבית הוא המרחב הפרטי, אחורי הקלעים. ברור אם כן מה משמעות ההזמנה של נשים אל המרחב הציבורי של הבית, ותלייה של דיוקניהן: מי שיש לה מקום של כבוד בסוכה הופכת חלק מהסיפור הגדול, ויש יותר סיכוי שתישמע אח"כ על כל במה.
אבל אושפיזין הם לא רק עניין לנשים. אני מזמינה את עצמנו לחשוב את מי מתרבותנו נרצה להזמין אל הסוכה: אצל רבים תלויה תמונתו של הבאבא סאלי, או הרב עובדיה יוסף. האם לידו יכולה להיות תמונה של חנוך לוין או המשוררת זלדה? ומה נאמר על מי שתולה בסוכה תמונה של מרטין לותר קינג, פרויד או סימון דה בובואר? והנה כבר מתבהר: האורחים שלנו הם שיקוף של מי אנחנו והם מסמנים מה הדפנות התרבותיות של הסוכה.
אני יודעת, יש מי שחשים אי נוחות בהכללת דמויות מתרבות העולם באושפיזין, אולי מפני שמזהים בכך פנייה אל אוניברסליות שמעמעמת את זהותנו. אלא שיש לסוכות גם פנים אוניברסליות. ע"פ המסורת, בסוכות הקריבו במקדש 70 קורבנות כנגד 70 אומות העולם, בתפילה לשנה גשומה ולשלום לכל באי עולם. האם נרצה לדובב מסורת זו, בדרכנו?
ומה קורה כאשר אנחנו נכנסים לסוכה שקישוטיה זרים לנו? ב"אושפיזין", סרטו הנפלא של שולי רנד, מגיעים אל הסוכה חבריו העבריינים של הגיבור, משה בלנגה, הם אושפיזָיו, שמעמתים אותו עם עברו. וכאן כנראה נמצא האתגר האמיתי: האם נצליח להזמין לסוכה את האנשים שאינם מזדהים עם האושפיזין שאת תמונותיהם היינו תולים? השיר הנפלא "שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכָּה" מסתיים במילים "יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים, כֻּלָּם בַּהֲמוֹנִים, וּלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם". נדמה לי שבדיוק לזה כיוונה נעמי שמר: שלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם: על דפנות הסוכה וסביב השולחן.
הכותבת היא ראש מכון שלום הרטמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו