שתהיה שנת ביטחון

ערב ראש השנה, אפשר לציין שלושה מרכיבים עיקריים של הסביבה שבה צריכה ישראל לכלכל את מעשיה:

א. עולם בלתי יציב, שאין בו כלים מוסכמים לטיפול בבעיות הנוצרות בין מדינות. 

ב. מערכת בין־מעצמתית לא ברורה, שבה ארה"ב נסוגה מתפקידה כשוטר העולמי, רוסיה משתמשת בכוחה הצבאי כדי לקדם אינטרסים בקרבת גבולותיה ובמזרח התיכון תוך כדי שבירת הכללים המוכרים, וסין - הצוברת עוצמה כלכלית - מותחת את שריריה במרחב שסביבה וכמעט מתעלמת מארה"ב.

ג. מזרח תיכון שבו הכל יכול להשתנות, הנמצא בתהליכי מעבר אלימים בקנה מידה היסטורי. במזרח התיכון הזה איראן היא הכוח האקטיבי, ובינתיים גם המרוויחה הגדולה מאירועי שבע השנים האחרונות (בזכות הצלת משטר אסד בסוריה, בסיוע פעיל של רוסיה).

מכלול התנאים הללו מעמיד את ישראל בפני מצב אסטרטגי משופר מחד גיסא, ומול אתגרים של ממש מאידך גיסא. 

מצד אחד, השינויים שחלו הביאו לכך שלאף אחת משכנותיה של ישראל אין ברית אמיתית כמו זו שקיימת בינה לבין ארה"ב. רוסיה אמנם עשתה ככל יכולתה להציל את אסד, אבל יותר כדי להפגין את עוצמתה מאשר מתוך ידידות עמוקה, ויחסיה עם איראן הם בבחינת נישואי נוחות בלבד. הברית בין ישראל לארה"ב בעלת משמעות שונה, הן תחת הממשל הנוכחי והן תחת קודמו, שבסוף כהונתו נחתם הסכם עשר שנתי לסיוע לישראל בסך 38 מיליארד דולר. 

אלא שארה"ב נמצאת בנסיגה מרוב חלקי העולם, ובמרחב של צפון קוריאה וסין היא עומדת בפני אתגרים קשים, הסוחטים את תשומת ליבה כמעט עד תום. את הבעיות באזור ישראל תהיה חייבת לפתור ללא מעורבות אמריקנית פעילה.

לנוכח מה שאירע בשנים האחרונות במזרח התיכון, אין כיום איום של צבאות סדירים הערוכים על גבולות ישראל. הביטויים לחששות העבר, כמו "חזית מזרחית" שכללה גם את צבא עיראק ולא רק את צבא סוריה, או "המקרה הגרוע מכל", שעסק בתרחיש של מלחמה עם סוריה, עיראק, מצרים ואולי אף ירדן בעת ובעונה אחת - כל אלה נעלמו מן העולם לתקופה הנראית לעין. רוב הצבאות הסדירים נמוגו אל תהום הנשייה המזרח־תיכונית, הובסו בקרב או עסוקים לחלוטין בבעיות פנים בוערות. אולי בעתיד ישוב האיום בקונסטלציה אחרת, ויש לחשוב כל הזמן איך להתכונן לקראתו, אבל בערב ראש השנה תשע"ח החשש נמצא במקום נמוך ברשימת הדאגות של קברניטי הביטחון.

לא להוריד את המבט. כוחות צה"ל בגבול לבנון // צילום: אייל מרגולין - ג׳יני

גם הטרור שיכול לבצע דאעש מסוריה או מסיני אינו סיבה לדאגה גדולה. הוא יכול לעקוץ, להרגיז ואולי לפגוע בכמה ישראלים כאן או ברחבי העולם, אבל בסופו של דבר אפשר לחיות עם אירועים כאלה - שמועטה מאוד השפעתם על התפתחות המדינה, מכל הבחינות. גם הטרור הפלשתיני - ברקטות, במנהרות מעזה או באמצעות סכינאים, נהגים דורסים ואפילו חוליות חמושות ביו"ש - אינו מהווה בעיה אקוטית, גם אם יתגבר מעט. צריך להילחם בטרור של דאעש ובטרור הפלשתיני עד חורמה, אבל להתייחס אליו בפרופורציה הנכונה: ברוב המקרים מדובר בגורם מטריד ותו לא.

פוטנציאלי, אבל קיומי

שני האיומים המשמעותיים שבפניהם עומדת מדינת ישראל - מקורם אחד: עוינות איראנית קיצונית, דתית בעיקרה, שהפכה לעוינות בין שתי מדינות.

האיום האחד הוא פוטנציאלי, אך קיומי אם יתממש, קרי אם איראן תהיה בעלת יכולת גרעינית צבאית. השני קיים בפועל: 120 אלף רקטות וטילים בידי חיזבאללה, המשמש זרוע ארוכה של איראן שכיום מממנת ומחמשת אותו (בסיוע סורי). קיים קשר הדוק בין איומים אלה. איראן הקימה את חיזבאללה במטרה לאיים על ישראל ולהרתיע אותה, כדי שמקבלי ההחלטות יהססו לפעול נגד איראן בשעת מבחן. בהמשך, כשתהיה לה מטרייה גרעינית, תאפשר איראן חופש רב יותר לחיזבאללה בפעולותיו נגד ישראל, על בסיס ההבנה כי איש לא ירצה להגיע לעימות עם איראן גרעינית העומדת מאחורי הארגון. 

זו הסיבה שאיראן שומרת בידיה את השליטה המעשית על החלטות חשובות של חיזבאללה, ובכללן החלטה לצאת למבצע גדול. חיזבאללה הוא כלי איראני, לא ארגון עצמאי. ב־2006 יזם חיזבאללה ללא אישור מבצע חטיפה, אשר הוביל להתנגשות שפגעה בו מאוד. מאז איראן מתחזקת את שליטתה בו ביתר קפדנות. 

בהתמודדות עם כל אחד מהאיומים הללו, צריך להביא בחשבון את שניהם. קרי, בכל פעולה נגד הגרעין האיראני צריכה ישראל להיערך לשימוש בחיזבאללה כתגובה. בו בזמן צריך להתכונן לאפשרות - הסבירה פחות - שטהרן תנסה לסייע באופן ישיר לחיזבאללה אם יותקף על ידי ישראל, ואולי אף תגיב ישירות מאיראן.

מלחמה מרובת נפגעים

מול האיומים הללו ישראל חייבת להתכונן לשני סוגי עימות שונים: זה שיתפתח לצורך השמדת מתקני הגרעין של איראן, וזה שמטרתו פגיעה אנושה ביכולות הלחימה של חיזבאללה. 

סוג העימות הראשון יתנהל רחוק, אלפי קילומטרים מגבולות המדינה, ומי שיישא בעולו יהיה חיל האוויר. המטרות יהיו מוגדרות מאוד. הפגיעה בהן נועדה בעיקר להרוס את יכולת הגרעין, אך גם כדי להבהיר לאיראן את מחיר הלחימה בישראל. האיראנים שיפרו מאוד את יכולת ההגנה האווירית שלהם (בסיוע רוסי), אך גם ישראל רשמה התקדמות בתחום, בין השאר בזכות מטוסי ה־F-35 שהיא מפעילה. אמנם יכולת זו בתחילת דרכה, אך לאחר שתבשיל תהיה לה משמעות גדולה מאוד.

מול חיזבאללה מדובר במלחמה אחרת, קשה מאוד, שתגרום נזקים רבים. אלפי טילים יפגעו בישראל, בעיקר במרכזי אוכלוסייה; אך ישראל תצליח, בזכות מערכות ההגנה האקטיבית, לסכל את רוב כוונות הארגון לפגוע במערכות תשתית חיוניות. בלבנון יהיו אלפי נפגעים, מכיוון שרוב הטילים והמשגרים מאוחסנים באזורים מאוכלסים בצפיפות. כוחות היבשה של צה"ל יעמדו בפני אתגר מורכב, אך יש להם יכולת לכבוש את דרום לבנון ולפגוע אנושות בתשתית חיזבאללה. זו תהיה מלחמה מרובת נפגעים, ועל ישראל לוודא שתסתיים בניצחון ישראלי ברור. 

לצד כל אלה, יש לשים לב ליציבותן של המדינות הסוניות השכנות ולהתנהגותה של טורקיה, אבל אסור להסיר את המבט מאיראן ומבעלי בריתה. שנה טובה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו