לא אחת אירע, במרוצת העשורים האחרונים, שאירוע טראומטי דוגמת אסון טבע, תאונה חמורה או פיגוע טרור הפך לציון דרך בדברי ימיו של הנשיא האמריקני המכהן, שעיצב את המשך דרכו ונצרב עמוק בתודעה הקולקטיבית של האומה.
דוגמה מובהקת לאירוע מעצב מסוג זה היתה פרשת התרסקותה ב־28 בינואר 1986 של המעבורת "צ'לנג'ר" כדקה לאחר ששוגרה לחלל. על רקע טרגדיה זו, שגבתה את חייהם של שבעת אנשי צוות המעבורת, ושבה צפו מיליונים רבים בשידור חי, הפציעה – עוד באותו היום עצמו – דמותו שופעת האופטימיות של הנשיא רונלד רייגן. בנאומו השנתי לאומה, שנוסח מחדש, השכיל הנשיא למצוא את הנתיב הראוי כדי להעניק מזור ועידוד לציבור האמריקני הכואב, ובעת ובעונה אחת לעגן את תוכנית החלל בתוככי ההוויה האמריקנית כביטוי מזוקק של השאיפה לפרוץ למרחבים ולעולמות חדשים, ולפצח את סודותיו ואת צפונותיו של היקום. זאת, למרות הסכנות והסיכונים שבדרך, שלא יהיה בהם כדי לסתום את הגולל על האתגר.
זה היה גילוי מופתי של מנהיגות מצידו של הנשיא, שבמילים פשוטות וללא פאתוס הקל על החברה האמריקנית במאמציה להתמודד עם האסון ולראות את האור הבוקע מן המרחבים הרחוקים והעלומים. אותם דברים אמורים גם בזיקה לדרך האנושית והישירה, שבה פנה הנשיא ג'ורג' בוש הבן לעמו ההמום והפצוע לנוכח יום הבלהות שפקד את ארה"ב ב־11 בספטמבר 2001. כשהוא ניצב על תלולית עפר באתר שעליו ניצבו מגדלי התאומים שלושה ימים בלבד קודם לכן, הכריז הנשיא – כשבידו מגפון ולא מיקרופון – שהוא והציבור האמריקני כולו עומדים קשובים ונפעמים מסיפור גבורתם של כוחות ההצלה, ושגם כוחות האופל, שזרעו הרס כה רב, צפויים לשמוע, ובקול צלול ורם, את הדי הפיצוצים שחוללו, כשהם חוזרים אליהם כבומרנג.
כך, באופן תמציתי ופשוט, שידר הנשיא לא רק מסר של הזדהות, אמפתיה והערצה לגבורתם של המחלצים, אלא גם מחויבות נחרצת ובלתי מתפשרת לבוא חשבון עם המפגעים (חבל רק שבוש לא הצליח להוכיח כישורי מנהיגות דומים לנוכח החורבן שחולל ההוריקן "קתרינה" באוגוסט 2005, וזאת כאשר הגיב באיטיות ובהססנות רבה גם כשהתבררו ממדיה של הקטסטרופה).
אם נפנה את אלומת האור לעבר הנשיא טראמפ, נגיע למסקנה - לפחות בשלב הנוכחי של "משבר אירמה" - שהבית הלבן הצליח להימנע, בהתבטאויותיו ובמעשיו, משני הקטבים ההתנהלותיים הבעייתיים של אחדים מקודמיו, ובמקום זאת פסע בשביל הזהב הענייני, הפרגמטי והתומך. כך, למשל, בניגוד לאדישות שהקרין בוש הבן בתגובותיו הראשוניות על אסון "קתרינה", הפגין טראמפ פעלתנות, מעורבות מתמדת ואפקטיביות ניהולית בטיפולו במשבר (שבין השאר באו לכלל ביטוי בהעברתה המיידית של חבילת סיוע פדרלי לפלורידה).
בה בשעה, בניגוד לנטייתם החוזרת ונשנית של הנשיאים קלינטון ואובאמה להפוך, בעת טיפולם באסונות טבע שהתרחשו במשמרת שלהם, למעין מנהלי עבודה, שהתערבו ללא הרף בפעילותם השוטפת של כוחות ההצלה והחילוץ, נמנע הנשיא הנוכחי מצעדי ניהול כלשהם ברמת המיקרו המקומית. במקום זאת, כמו רייגן ב־1986, הוא העביר מסר בהיר ופשוט של עידוד והבטחה לשיקום, וגיבה את דבריו באישור מיידי של תקציב חירום. זאת, כמובן, תוך הפגנה חוזרת ונשנית של נוכחותו בזירה. ואכן, כמו בתקדימי רייגן מ־1986 ובוש הבן מ־2001, הגיבה דעת הקהל באופן מיידי וחיובי לנוכח מה שהגדירה כניהול משבר שקול, אפקטיבי ומוצלח מצידו של הנשיא ה־45.
התוצאה הישירה מכך היתה שיפור בהיקף התמיכה הציבורית בנשיא, וזאת לאחר תקופת שפל ממושכת בסקרים. לא נותר אלא להמתין ולראות אם "משבר אירמה" אכן יהפוך לקו פרשת המים של תקופת נשיאותו של טראמפ, כזה שיעניק לו את קרש הקפיצה וחלון ההזדמנות כדי לפרוץ דרכו למרחבים חדשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו