עיון בדפי ההיסטוריה הפוליטית של האומה האמריקנית מצביע על כך שחילופי גברי בסביבתו המיידית של הנשיא, כולל בקבינט שלו ובקרב יועציו הקרובים, היו תופעה רווחת ונפוצה. הגדיל לעשות מבחינה זו הנשיא ג'ימי קרטר, שבקיץ 1979 אילץ לא פחות משישה שרים, ובהם שר האוצר, שר המשפטים ושר האנרגיה, להתפטר מתפקידם לאלתר. יתרה מזו, אפילו בממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שנחשב למופת של יציבות ועבודת מטה מסודרת, התרחש זעזוע מוקדם כאשר שר העבודה, מרטין דורקין, נאלץ לפרוש בחלוף שבעה חודשים בלבד מיום מינויו. תמונה דומה עולה גם בזיקה לראשי הסגל וליועצים הקרובים, שהיתה רצופה במאבקי כוח ובמשברים בצמרת (כמו, למשל, בעידן הנשיא רונלד רייגן).
על רקע זה, אין לראות בפרישתו הכפויה של היועץ האסטרטגי הבכיר בממשל, סטיב באנון (ובפיטוריו, בסוף יולי, של ראש הסגל הראשון ריינס פרייבוס), מקרה חריג ויוצא דופן, אלא ביטוי נוסף למגמה המושרשת היטב בתרבות הפוליטית האמריקנית. מה שבכל זאת מייחד את הליכתו המוקדמת הביתה של באנון הוא אופיו האידיאולוגי המובהק של המהלך. זאת, משום שמעבר להתנהלותו הלעומתית והמתריסה כלפי עמיתיו בממשל והדלפותיו לתקשורת (שהפכו אותו לנטל אסטרטגי עבור ראש הסגל החדש ג'ון קלי), מה שסתם את הגולל על תקופת שירותו בבית הלבן היה סירובו הנחרץ לסטות מעמדות היסוד שלו הן בנושאי חברה וכלכלה והן בסוגיות הקשורות למדיניות החוץ והביטחון.
וכך, בה בשעה שהנשיא טראמפ עלה לאחרונה על נתיב תקיף של הרתעה ואכיפה כלפי פיונגיאנג, הנושאים בחובם את פוטנציאל המעורבות הצבאית, נותר באנון נטוע עמוק בתוככי תפיסתו הבדלנית, השואפת לנתק את ארה"ב ממוקדי משבר וסכסוך. בהקשר זה, התבטאותו הבוטה כנגד אימוץ קו מדיני חריף כנגד צפון קוריאה (וכנגד האיום להתערב בוונצואלה) תרמה ישירות להדחתו.
אותם דברים אמורים גם בזיקה לחזית הבית, שבה המשיך באנון להתעקש על יעד בניית החומה בגבול עם מקסיקו באופן מיידי ובכל מחיר, חרף ההתנגדות בקונגרס.
ואכן, בעוד הנשיא עצמו חש מחויב יותר ויותר להגיע לפשרות עם הזרם המרכזי והדומיננטי של המפלגה הרפובליקנית בקונגרס, שיאפשרו לו לקדם לפחות חלק מסדר היום השאפתני שלו בסוגיות התקציב, המיסוי והביטוח הרפואי, התעקש האסטרטג הבכיר שלו על מימושו המושלם של מצע הבחירות המקורי של המועמד טראמפ. זאת, למרות ש-7 החודשים הראשונים של הנשיא במשרד הסגלגל המחישו עבורו את עוצמתם של המכשולים הציבוריים, המשפטיים והחוקתיים (כולל, למשל, בסוגיית הקמת החומה), הניצבים בדרכו.
אין זה מפתיע, אפוא, שבאנון מיהר לשוב לניהול האתר הלאומני "ברייטבארט" כדי להמשיך משם את מלחמת החורמה שלו באליטה המחוקקת והתאגידית.
לעומת זאת, עבור טראמפ מדובר בהתחלה חדשה. ימים יגידו אם תהליך זה של שבירת ההגה אל עבר המרכז הפוליטי הפרגמטי יביא בעקבותיו גם לשחיקה מסוימת בבסיס התמיכה המקורי שלו, וזאת בסיועו הנמרץ של לא אחר מאשר באנון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו