בקרוב יגיע שוב לאזורנו ג'ארד קושנר, יועצו הבכיר (וחתנו) של הנשיא דונלד טראמפ, יחד עם השליח הבכיר ג'ייסון גרינבלט ועם דינה פאוול, סגנית היועץ לביטחון לאומי. צוות השלום המשולש ייפגש עם מנהיגי סעודיה, האמירויות, קטאר, ירדן, מצרים, ישראל והרשות הפלשתינית כדי לבדוק דרכים להחייאת תהליך השלום הישראלי־פלשתיני, אבל יעסוק גם בנושאים דחופים אחרים, שחשובים הרבה יותר למנהיגים הערביים, כגון החתרנות האיראנית באזור, המצב בסוריה, המשבר ביחסי קטאר עם סעודיה ומדינות סוניות נוספות, וכן מה שמוגדר כ"משבר הומניטרי בעזה".
ארה"ב חוזרת, אפוא, לעסוק בענייני המזרח התיכון. אין סיבה לחשוד בכנות כוונותיו של טראמפ, אך ברור שהחזרה לאזורנו נובעת גם ממאמציו לחתור להישגים במישור הבינלאומי. חלפה יותר מחצי שנה מאז נכנס לבית הלבן וקשה להצביע על הישגים כאלה. יתרה מזאת: טראמפ עסוק כעת במשבר עם צפון קוריאה, שמאיימת לתקוף את גואם, וברקע הערכות שכבר השיגה נשק גרעיני. כל זה מתרחש תוך כדי התקדמות החקירה על יחסי טראמפ וצוותו עם רוסיה ונשיאה פוטין בתקופת מערכת הבחירות. גם במדיניות הפנים קיימים קשיים רבים, ובראשם חוסר היכולת להעביר בקונגרס תוכנית חדשה לביטוח בריאות במקום "אובאמה קר". גם הבטחות בחירות נוספות של טראמפ, כגון בניית החומה בגבול עם מקסיקו, אינן מתקדמות.
דווקא בתחום הכלכלי טראמפ יכול להצביע על הישגים: האבטלה מצטמצמת, וול־סטריט גועשת ומגיעה לשיאים חסרי תקדים, מה שבדרך כלל מעיד על אמון בנשיא ובמדיניותו הכלכלית.
המזרח התיכון, ובמיוחד הסכסוך הישראלי־פלשתיני, קרצו תמיד לממשלים האמריקניים, שקיוו להשיג כאן פריצת דרך ולזכות בקרדיט. זכור במיוחד "צוות השלום" האמריקני שכלל שלושה דיפלומטים יהודים שנהגו להגיע לישראל לעיתים קרובות עוד בשנות ה־80 של המאה הקודמת, כדי לנסות להזיז את העגלה המקרטעת. הם לא השיגו הרבה, אך זכו למוניטין משל עצמם. שלושתם עדיין פעילים: דניס רוס כתב ספרים רבים על המתרחש באזורנו והוא מרבה לנאום ולהתראיין; דן קורצר, יהודי שומר מצוות, הפך לשגריר ארה"ב גם במצרים וגם בישראל, וכיום הוא פרופסור באוניברסיטת פרינסטון; וגם ארון מילר, החבר השלישי, נחשב בארה"ב לבר סמכא בענייני המזרח התיכון.
גם ממשלים מאוחרים יותר עשו מאמצים רבים להשיג התקדמות, בדרך כלל ללא הצלחה. זכורים, למשל, ביקוריה הרבים של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס בתקופת הנשיא בוש הבן, אך גם היא לא השיגה פריצת דרך.
גם הפעם יתקשה מאוד "צוות השלום" להתקדם, והסיבות רבות. העולם הערבי עסוק עתה בבעיות איראן והטרור, והנושא הפלשתיני לא מעסיק אותו במיוחד. סוריה ממשיכה לדמם והפלשתינים עצמם מחולקים בין חמאס בעזה מזה לרש"פ מזה, והמתיחות ביניהם רק גוברת. יתרה מזו, גם אם ישראל תציע את ההסדר הנדיב ביותר האפשרי, אין סיכוי שאבו מאזן בן ה־82 יסכים לחתום על הסכם אלא יוסיף להעלות תביעות אבסורדיות כגון מימוש "זכות השיבה". הפלשתינים גם מתייחסים בספקנות לאישיותם של קושנר וגרינבלט, בשל יהדותם.
העובדות הללו מוכרות היטב לממשל האמריקני, אך קושנר וגרינבלט מקווים שיוכלו לשכנע את מנהיגי מדינות ערב להצטרף ליוזמה שהפלשתינים יתקשו לדחות. לגישה דיפלומטית זאת יש אפילו שם, "Outside-In", כלומר מן החוץ פנימה. קושנר עצמו מסרב להתייאש בגלל כישלונות העבר. באחרונה התבטא ש"איננו רוצים שיעור היסטוריה. קראנו מספיק ספרים".
הנשיא טראמפ שומר על אופטימיות ובאחרונה התבטא ש"ייתכן שפתרון הסכסוך במזרח התיכון איננו כל כך קשה כפי שחושבים". בקרוב תיבחן האופטימיות שלו פעם נוספת.
הכותב מילא תפקידים רבים בשירות הדיפלומטי, כולל קונסול כללי בניו יורק ואטלנטה, שגריר ביוון ודובר משרד החוץ. כיום הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו