ראאד סלאח - אתמול והיום

מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראאד סלאח, צבר לעצמו כוח רב • הוא עושה זאת בדרכו האלימה, שפוגעת גם במגזר הערבי המבקש להשתלב במדינת ישראל • על איש השנאה

אני מקווה מאוד שהידיעה על כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצטרף לרעיון של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להעביר למדינה הפלשתינית העתידית את אום אל־פחם ושכנותיה, אינה נכונה. אך אם יש בה אמת - יכולים ערביי ישראל להודות על כך בעיקר לשייח' ראאד סלאח. השנאה התהומית שהוא מבטא כלפי מדינת ישראל, והעובדה שהוא מסוגל לסחוף אחריו המונים, מגבירות את התחושה שהוצאת המשולש משטח ישראל מבטאת את רצונם של רבים, גם אם למעשה רחוק הדבר מן האמת.

דרך ארוכה עשה סלאח מאז נולד, לפני 63 שנה, למשפחה שהיתה חלק מן ההוויה הישראלית, ועד שנעשה המנהיג הערבי הקיצוני ביותר בסביבה. אביו היה שוטר במשטרת ישראל, שני אחיו הלכו בעקבות האב והתגייסו גם הם למשטרה. הוא היה, כנראה, דתי מהם, והחליט ללמוד במכללה האסלאמית בחברון, אבל לאחר שסיים את לימודיו פנה דווקא לפובליציסטיקה ולשירה. 

ב־1989 החליט להיכנס לפוליטיקה ולהתמודד על ראשות אום אל־פחם. לאחר ניצחונו המפתיע שידר מסר של צעיר הנחוש לשקם את עירו, לנקותה, לטפחה ולהביא מזור לתשתיות הבלתי מספקות שלה, ולהימנע מלעסוק בפוליטיקה ארצית; זן חדש של ערבים־ישראלים, דוברי עברית רהוטה, המבקשים להשתלב, להוכיח עצמם ולדרוש מן המדינה את המגיע להם כאזרחיה.

הייתי אז סגן שר האוצר, והוא הזמין אותי לביקור בעירו (שגם הכרזתה לעיר, חמש שנים קודם לכן, לא הפכה אותה ליותר מאשר כפר מוגדל). הוא כבר היה יכול להצביע על הישגים אחדים בתחום גני הילדים, והציג בפניי תוכניות יומרניות אך מרשימות, בעיקר בתחום החינוך והתשתיות העירוניות. ברור היה שמדובר בצעיר חרוץ, שהכין היטב את שיעורי הבית שלו, ואשר יודע לאן הוא חותר.

התרשמתי מן העברית היפה שבפיו, מחוש ההומור שלו, וגם מן ההומור העצמי. לא שוחחנו על נושאים מדיניים או על פוליטיקה ארצית. ברור היה לי שסלאח בא לעבוד ביישוב שלו, וכי זה מה שמעניין אותו באמת. האם היה זה מצג שווא? האם תכנן לפתוח בקריירה של ראש עיר כדי לזכות באהדה, ולנצלה כדי להפוך למנהיג אסלאמי קיצוני ואנטי־ישראלי? האם תהליך ההקצנה התרחש במהלך שנותיו כאיש ציבור? קשה לדעת.

הקצנה תחילה

סלאח היה חבר בתנועה האסלאמית, שהונהגה על ידי השייח' עבדאללה נימר דרוויש, מכפר קאסם, שעשה את הדרך ההפוכה. דרוויש למד לימודי שריעה בשכם, הקים ב־1971 את התנועה האסלאמית, ושנים אחדות אחר כך עמד בראש ארגון טרור שנקרא "משפחת הג'יהאד", אשר אגר אמצעי לחימה. הוא ישב בכלא מ־1981 ועד ששוחרר בעסקת ג'יבריל ב־1985, ומאז הטיף לפוליטיקה לא אלימה. 

הוא תמך בהסכם אוסלו, קרא להשתתפות בפוליטיקה הישראלית, להצביע לכנסת ולהיבחר לכנסת. ב־2001 אמר בראיון: "אילו הייתי בכיבוש, הייתי מתקומם. אבל ברגע שהחלטתי שאני חלק מהמדינה, בעודי יושב בגבולות הקו הירוק, אני שומר על החוק. ואם הנציגים שלי בכנסת, זה סימן שאני כן מכיר במדינת ישראל". 

ככל שחלפו השנים התברר שסלאח אינו מוכן להתבטא באורח דומה. הוא התנגד נחרצות להסכם אוסלו, מתוך רצונו להביא להקמתה של מדינת הלכה מוסלמית גדולה הרבה יותר. הוא התנער מן המדינה, ולאחר שנבחר ארבע פעמים לראשות עירו, החליט שהעניינים המוניציפליים גוזלים את זמנה של תנועתו, במקום שתעסוק במאבק האמיתי לקידום תפיסתה הדתית.

מ־1997 הפך את אל־אקצא לדגל העיקרי שלו. הוא החל לכנס כינוסים שנתיים תחת הכותרת "אל־אקצא בסכנה", וגם אם הדבר נראה הזוי, התברר שיש רבים המוכנים להיחלץ לקריאתו ולהשתתף בכינוסיו. כמו חאג' אמין אל־חוסייני בשעתו, הבין גם סלאח כי השימוש בהר הבית, או בחראם אל־שריף, הוא קריאת הקרב המאחדת ביותר, וכי זו אינה מחייבת שום הוכחה מדעית באשר לאמינותה. ברור שחשיפת "המחתרת היהודית", שביקשה להרוס את המסגדים בהר הבית בראשית שנות ה־80, כמו הביטויים המאוחרים יותר של אישים פוליטיים שקראו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, תרמה מאוד ליצירת תחושה שאין מדובר כאן רק בהמצאה פופוליסטית.

ארס והסתה

הפילוג בתנועה האסלאמית היה בלתי נמנע. דרוויש ראה עצמו חלק ממחנה השלום הישראלי, המעוניין לשחק במגרש הפוליטי הלגיטימי. סלאח הפך אויב לישראל בלי קשר לשלטונה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. הוא התנגד בתקיפות להשתתפות בבחירות ולהעמדת נציגים לכנסת. לטענתו, הצבעת הערבים לכנסת מסייעת לישראל להציג עצמה בעולם כדמוקרטיה, בשעה שהח"כים הערבים אינם מסוגלים לשנות, כהוא זה, את המדיניות. 

בסוף שנות ה־90 התפלגה התנועה האסלאמית לשניים: זו הדרומית, בראשות דרוויש, וזו הצפונית בראשות סלאח. הדרומית הצליחה לשגר נציגים לכנסת (מפלגת רע"ם), והצפונית החרימה את הכנסת, ומאוחר יותר הפסיקה גם את פעילותה המוניציפלית.

התבטאויותיו של סלאח בשני העשורים האחרונים רחוקות מאוד מן הדברים שאמר ראש העיר הצעיר של אום אל־פחם לפני כמעט 30 שנה. נאומיו מלאי ארס והסתה, הוא נעצר לעיתים מזומנות, נשפט על הסתה, יושב תקופות לא קצרות בכלא הישראלי ושב לנאומיו. בדרשותיו הוא שולל לחלוטין את הלגיטימיות של ישראל ואת זכותה לשלוט בירושלים. 

בביטאון התנועה האסלאמית, ביוני 2002, הוא כותב בסגנון אנטישמי מובהק על הישראלים: "העושקים, הפושעים, מפגיזי המסגדים... שוחטי הנשים ההרות והתינוקות... הוי הגזלנים, אתם חיידקי כל הזמנים..." הוא מדבר על מדינת הלכה אסלאמית שבירתה ירושלים, ואשר תחליף את ישראל. לפני חצי שנה יצא בקמפיין להחרמת השפה העברית.

לאחרונה הוצא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשותו אל מחוץ לחוק. זה לא השתיק את קולו. אחד מן הגדולים באויביה של ישראל הוא אזרח המדינה, חי בתוכנו, וממלא את החלל המנהיגותי שנוצר בירושלים המזרחית לאחר שאריאל שרון ז"ל סגר את ה"אוריינט האוס" לפני 16 שנה. היום סלאח נחשב למנצח הגדול של פרשת הר הבית בקיץ 2017. הוא לא היה ראוי לפרס הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו