הרצח בערב שבת בחלמיש מחדד את השאלה, כיצד זה עדיין לא מצאה מערכת הביטחון את הפתרון להרתעת "מחבלים של הפעם הראשונה". הכוונה למחבלים בקטגוריה של "זאב בודד" או "אחד הפועל על דעת עצמו", שאינם מוכרים לשב"כ ולמשטרה ושאין להם עבר של פעילות עוינת.
מחבלים אלה הופכים להיות יותר ויותר דומיננטיים בזירה הפלשתינית ומותירים את גורמי הביטחון חסרי אונים. את התירוץ השחוק ש"קשה להרתיע מחבל בודד שאין מאחוריו ארגון טרור", כבר קשה לקבל. מאחורי כל מחבל עומד ארגון בר־עונשין, קוראים לו - המשפחה. אין כמעט מחבל שמשפחתו אינה תומכת בו ובמעשיו ואינה מתגאה בו כ"שאהיד".
משפחתו של מחבל היא חוליה מרכזית ב"שרשרת האספקה" של הפיגוע. רק לאחרונה פרסמה הרשות הפלשתינית כי מחבל רוצח שנידון ל־30 שנות מאסר ויותר יזכה למענק חודשי נדיב של 14 אלף שקלים לכל ימי חייו. אם ייהרג ויהפוך ל"שאהיד", קובעת הרש"פ, משפחתו תצטרף ל־26,700 בני משפחות ה"שאהידים" הזוכות לתשלום דומה.
הסנקציות עד כה לא היו יעילות במיוחד: לא מעצר, לא גירוש ואף לא הריסת הבית. גם נשיא ארה"ב טראמפ ומדינות המערב כשלו באיום על אבו מאזן לחדול מתשלום לטרוריסטים ולמשפחותיהם. לא רק שאבו מאזן לא חדל מכך, הוא אף הרחיב את מעגל התשלומים. קשה להאמין, אבל איש כוחות הביטחון ברש"פ מקבל שכר חודשי של 2,704 שקלים, לפקיד ברש"פ משלמים 2,882 שקלים, בעוד מחבל משתכר 3,129 שקלים. עתה גם המערב מבין כי בעוד בארה"ב ובאירופה טרוריסט הוא מבוקש, ברש"פ טרוריסט הוא מקצוע מבוקש.
לסנקציה היעילה שנוסתה רק פעם אחת בעבר קוראים בשפה משפטית תיחום מגורים ובשפת העם - הגליה לרצועת עזה. הרציונל הוא שאם המחבל, גם הבודד, גם האלמוני, יידע מלכתחילה כי כל בני משפחתו בגדה המערבית או במזרח י־ם יוגלו לרצועת עזה, יש סיכוי שתפחת המוטיבציה לפיגועים. יש להדגיש: עד כמה שיהיו התנאים בגדה ובמזרח י־ם קשים לתושב, החיים בעזה כמוהם כמאסר עולם עם עבודת פרך. בני הגדה רואים באפשרות האיומה של מעבר כפוי לעזה כמעבר מגן עדן לגיהינום. בקרב ציבור שחרת על דגלו את סיסמת "הטובים - לטרור", שומה לבחון כל סנקציה.
פעם אחת בלבד, ב־2002, אחרי לבטים של מערכת המשפט, ניתן היתר "לתחום את מגוריהם" של בני משפחת מחבל משכם לרצועת עזה. מבין השורות של הפרשה שנפרשה בבג"ץ עג'ורי (7015/02, 7019/02), אפשר ללמוד כי כאשר מענישים בני משפחת מחבל בהגליה לעזה, יש סיכוי טוב שהזומם לרצוח אשר יידע מראש כי יבולע למשפחתו - יורתע על ידיהם מלבצע פשע נתעב כלשהו.
מי שבלמה את מימוש סנקציית תיחום המגורים היתה אותה מערכת המשפט. אנשיה אינם ששים לעסוק בנושא, אלא כאשר לבני המשפחה מעורבות ישירה בטרור או תמיכה פומבית בטרור. "אם בנים אכלו בוסר", הם תירצו זאת, "אי אפשר לגרום לכך ששיני אבות או אחים/אחיות תקהינה", כלומר, איש בעוונותיו יישא. עבור המשפטנים הללו, שום מקרה, חמור ככל שיהיה, אינו עונה על התואר "מקרה חירום". רצף הרציחות בגדה המערבית והצורך להרתיע פושעים נתעבים אינו מספיק דחוף לדידם. בארה"ב של אמריקה, שבה חוקה מתווה את חייהם של 350 מיליון איש, קבע שר המשפטים ג'והן אשקרופט בעקבות אירועי 11 ספטמבר 2001 ש"אם מטוס נושא 450 איש יטוס בטעות מעל הבית הלבן או מעל הקפיטול - הוא יופל". יש לקבוע סטנדרטים חדשים באיזון שבין זכויות האדם לביטחון המדינה. ארה"ב הגדולה חרדה מפני פגיעה אפילו בסמליה. אצלנו, הסמלים הם אזרחים בשר ודם.
הכותב שימש בתפקידים בכירים בגדה המערבית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו