הדבר הראשון שאפשר ללמוד מהבחירות בבריטניה הוא שאין מגמה אוניברסלית, כפי שניסו לצייר בעקבות שני זעזועים אלקטורליים דומים - ניצחון הברקזיט לפני כשנה וניצחון טראמפ. הסקרים לאורך השנה החולפת, בתוספת ההתאדות של המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, יצרו תחושה שדבר דומה יקרה גם בבריטניה; שהלייבור, ועוד בהנהגתו של איש שמאל רדיקלי, ג'רמי קורבין, יתרסק.
התוצאות מראות שבריטניה חוזרת לפיצול בריא, יחסית, של שתי מפלגות דומיננטיות. מפלגות השמרנים והלייבור יחד מחזיקות כ־87 אחוזים מהפרלמנט, אחרי שבשנים האחרונות החזיקו פחות מ־70 אחוזים. כל המפלגות שהחלישו אותן נשחקו או נעלמו אלקטורלית. כל החוזים חשבו שיוקי"פ היא מפלגת העתיד של הימין; היא נעלמה, ובדומה לה מפלגת העצמאות הסקוטית הפסידה יותר משליש מכוחה.
ובכל זאת, למרות הכרזות הניצחון של הלייבור והצהרות הכישלון של תרזה מיי, הערכת התוצאות מבוססת על הציפיות. מיי נכשלה בהימור הפוליטי שלה אבל תרכיב את הממשלה. ומנגד, עם כל ההישג המרשים של הלייבור בהנהגת קורבין, הם לא מקבלים יותר מ־261 מושבים בפרלמנט. זה הרבה יותר ממה שאד מיליבנד השיג, אבל עדיין רחוק מלהספיק כדי להחזיר את הלייבור לשלטון וכדי להפוך מנהיג שמאל רדיקלי לראש ממשלה.
ובכל זאת, מסתבר שהאלקטורט בבריטניה דומה יותר ויותר לבירה לונדון. כדאי לשים לב: הן בלונדון והן בניו יורק נבחרו מנהיגי שמאל רדיקליים. בלונדון גם היה קודם ראש עירייה בדמותו של קן ליווינגסטון, שאינו שונה בהרבה מקורבין. לשניהם יש שני סעיפים חזקים, מעבר לחזון החברתי־כלכלי: ישראל וארגוני הטרור שנלחמים בה. ליווינגסטון בהחלט נתפס על חם בהתבטאויות שנחשבות כיום לאנטישמיות, והלייבור בתקופת קורבין מאוכלס באגף שכושל שוב ושוב ובו נציגים שהתבטאו בצורה אנטישמית ובוודאי אנטי־ישראלית קיצונית. כבר שנים שהלייבור נעה שמאלה, אך תמיד עמד בראשה מנהיג בעל אהדה בסיסית לישראל. במקרה של טוני בלייר, הוא היה פרו־ישראלי באופן בולט על רקע מפלגה שהפכה לפרו־פלשתינית. עכשיו זה השתנה. מסתבר שכ־40 אחוזים מהמצביעים בבריטניה מוכנים לקבל את הנהגתו של איש שמאל רדיקלי.
התופעה מצביעה על כך שחלק מהדמוקרטיות במערב מחולקות למעין שתי אומות. יש פחות ופחות מצע לאומי משותף בין השמרנים ללייבור, ממש כפי שהדברים נראים בארה"ב. זהו קיטוב מוחלט. האם עמדותיו האנטי־ישראליות של קורבין ועלייתו לקברי מנהיגי טרור דווקא הועילו לו? החלוקה האתנית היום היא כזאת שתופעה כזאת היא הגיונית.
אבל מעבר לעמדותיו, לקורבין יש סגנון אותנטי, עממי. הוא יודע לבטא בנינוחות וברהיטות ובאמינות את מחשבותיו. הוא לא מצטעצע בסיסמאות של דפי מסרים. זה יכול לאותת על אופציה דומה בישראל. אם יש מנהיג שמסוגל לשחק תפקיד כזה של פשטות אינטליגנטית. על רקע המאבק נגד נתניהו והיועץ המשפטי מנדלבליט, יש כמה מועמדים לתפקיד. קורבין הצליח בצורה מדהימה להנמיך את סדר היום של ביטחון הפנים והטרור וכבש את השוק עם תוכנית לביטול שכר הלימוד באוניברסיטאות. הוא הצליח לפצל את בריטניה, אך רחוק מלכבוש את השלטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו