ציר הרשע ומצעד האיוולות

ההתרפסות הישראלית בפני דמשק, ונכונותה של ממשלת אולמרט-לבני לוותר על הגולן, מבוססות על ההשערה שניתן לחלץ את סוריה מציר הרשע ולהופכה למדינה פרו-מערבית ושוחרת שלום. אולם האם יש בסיס להשערה זו, או שמא מדובר בחלומות באספמיה-

מבחינת התנהלותה, קשה להבחין בסימנים המבשרים על בוא האביב. בשנים האחרונות הועמקו הקשרים הצבאיים והמודיעיניים בין סוריה לאיראן: הוגברה אספקת הנשק לחיזבאללה בלבנון, ולפי מקורות זרים, הרודן מדמשק אף השתעשע בתחום הגרעין - ממש כמו חבריו האיראנים.

מבחינת האינטרסים, ראוי לשאול לשם מה הצטרפה סוריה לציר הרשע מלכתחילה? אם מטרותיה הן, כפי שמקובל להניח, השלמת ההשתלטות על לבנון וקבלת גיבוי צבאי וטכנולוגי מאיראן - מדוע שתוותר על אינטרסים אלה דווקא כשהיא מתקרבת להגשמתם-

והשאלה הגדולה מכולן היא שאלת תם: אם אכן התקבלה הכרעה אסטרטגית בדמשק על התנתקות מציר הרשע - מדוע היא אינה מתבצעת? ומדוע לכרוך את הדברים בהסכם שלום עם ישראל? כאשר החליט קדאפי בשנת 2003 על נטישת ציר הרשע, הוא ויתר על פרויקט הגרעין ועל קשריו עם צפון קוריאה וארגוני הטרור, והתקבל בחיבוק חם על ידי המערב ללא שנאלץ לפתוח שגרירות לובית בירושלים. סוריה יכולה להתנתק מציר הרשע על פי המודל הלובי.

לסיכום, אם סוריה מתנהגת כחלק מציר הרשע; אם סוריה מתקרבת להשגת מטרותיה בסיועם של איראן וחיזבאללה; ואם היא אינה נוטשת מרצונה את מאורת הנחשים - הטענה שהיא מעוניינת לנטוש את ציר הרשע ולצעוד מערבה אינה אלא מצעד האיוולת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו