השבוע לפני 40 שנה, ב־17 במאי 1977, נערכו הבחירות לכנסת ה־9. בערבו של יום, בערוץ שהיה אז מדורת השבט, כשנחשפו תוצאות המדגם הטלוויזיוני הראשון במדינה, היה ברור: רעידת אדמה. ישראל חווה אירוע מכונן. "מר חדשות" חיים יבין, בפנים הלומות, טבע את המונח "מהפך", שיהפוך לנכס צאן ברזל, ויצחק בן אהרון, מחשובי המנהיגים והוגי הדעות של תנועת הפועלים, קבע בנחרצות כי "העם טעה, צריך להחליף את העם". ואולי לא כך בדיוק אמר, אלא, "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".
הצרפתים אומרים, "זה לא המילים. זו המוסיקה שקובעת את הטון". והטון היה ברור: לא מהפך אלא קרע. חוסר נכונות ו/או מסוגלות של השמאל הישראלי לקבל את המהפך הדמוקרטי. אחריו העם כבר לא יהיה אותו עם. האחדות תיסדק. מי שכתב את "לחיי העם הזה", כבר לא יחשוב "שכמה טוב שהוא כזה". יקומו "שלום עכשיו" ומאוחר יותר "בצלם", שישקפו לא רק חוסר אמון לשלטון הנבחר, אלא היעדר רצון להשתייך לציבור שבחר.
מר טלוויזיה, חבריו וכל מי שעוקבים אחרי תהליכים חברתיים ומדיניים, לא היו צריכים להיות מופתעים. בפועל, המהפך האמיתי התרחש בדיוק עשר שנים קודם, במלחמת ששת הימים, 1967, שהפכה את האפשרות לממש את חלומה של "חרות" ולימים "הליכוד" על אודות "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", מהזויה לאפשרית. זה הרגע שבו הציבור השתנה. האידיאל שהציבה מפלגת העבודה, בדמות הישראלי המחוספס, עובד אדמה במכנסי חאקי קצרים, סנדלים וכובע טמבל, כתחליף ליהודי הגלותי, כבר לא הספיק. גדל בציבור חלקם של מי שביקשו לבטל את העיוות שנכפה עלינו בידי האומות המאוחדות, באמצעות גבולות שניתקו את מדינת ישראל ממחוזות מורשתה ההיסטורית.
במאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח", שהתפרסם מיד עם תום המלחמה, ב־16 ביוני 1967, כתב נתן אלתרמן: "עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת". הוא ואנשי רוח נוספים, מלב ליבה של מפלגת הפועלים, הקימו את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". לא עוד גישה סוציאליסטית מול קפיטליסטית, שהיו העניין הפרקטי לעסוק בו בעשרים ותשע שנותיה הראשונות של המדינה. מעתה אמור, בעד יהודה שומרון וחבל עזה שווה ימין, נגד "הכיבוש והשטחים" שווה לשמאל.
המהפך הפוליטי, עניינו עמוק הרבה יותר מניצחון הליכוד. עוצמתה של רעידת האדמה היתה חזקה יותר מהעובדה שהאופוזיציה כבשה לראשונה את השלטון, והתרסקותה של העבודה לא נבעה רק ממיאוס עקב השחיתויות שדבקו בה,
ו/או מהניהול הכושל את מלחמת יום כיפור. העניין הוא שהעם באמת שינה את דעתו. הקולות נחלקו סביב מי שראו במדינה ובארץ מקשה אחת, לבין מי שסברו, כמו בן אהרון, שהעם טעה, ומצפים עדיין שיחליפו אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו