לאחרונה הזדמן לי לצפות בקטע מהסידרה "קרובים קרובים" המיתולוגית, שככל הנראה צולם ושודר בחודשים הראשונים של 1984. באותה סצנה מספרת תיקי (תיקי דיין), שהחלה להתעניין באסטרולוגיה, לבעלה אילן (אילן דר), כי החליטה להמיר את כל המטבע הזר שהיה בחשבון העו"ש שלהם לשקלים. אילן, המומחה לכלכלה, עונה לה מבועת: "אוי ואבוי, אני בטוח שמנהל הבנק הביא צלם בשביל לצלם את המחזה: אזרח ישראלי לא מאושפז ממיר את כל כספו לשקלים".
"קרובים קרובים", מעבר לכך שככל שחולפות השנים מזדקקת כסיטקום משובח שעדיין מצליח להצחיק, מעניקה בקטע זה מעין קפסולת זמן היסטורית לצופה הישראלי ב־2017. כיום המצב הוא כמעט הפוך. אפשר להתבדח ולטעון ש"רק אזרח ישראלי לא מאושפז ממיר את כל כספו לדולרים". זו כמובן הלצה, אבל היא לא רחוקה מהמציאות.
השקל הפך לאחד המטבעות החזקים. אנחנו במצב שבו היצואנים מתחננים בפני הנגידה שתקנה דולרים כדי להחלישו. אם בנק ישראל לא היה קונה דולרים, אולי היינו אפילו מתחת לרף 3 השקלים לדולר. בעקבות מדיניות הרכישות, שמחלישה באופן מלאכותי את השקל, נצברו יתרות מטבע זר לנפש שממקמות את ישראל במקום ה־11 בעולם, כפי שעלה לאחרונה בסקירה כלכלית שפורסמה.
1984 היתה שנה גורלית לכלכלת ישראל, שנה קשה מאוד לאנשים שחיו כאן, והיא זכורה כשנת ההיפר־אינפלציה שבשיאה הגיעה לקצב של מאות אחוזים בשנה. היה זה שיאו של עשור וחצי, שבו יצאה יציבות המחירים מכלל שליטה עד שכלכלת ישראל כבר לא הצליחה להתייצב.
רק כשנה לאחר מכן, בקיץ 1985, תצא לדרך "תוכנית הייצוב" ההיסטורית. באותה תוכנית חתכה הממשלה את ההוצאות שלה, הפכה את בנק ישראל לעצמאי - כלומר ויתרה על המנגנון שאיפשר לפוליטיקאים להדפיס לעצמם כספים, פתחה בהליך התנתקות מאחיזת ההסתדרות בכלכלה, ובעצם שיחררה את ישראל לחופשי.
אותה קפסולת זמן מ"קרובים קרובים" מזכירה זמנים שבהם הכלכלה קירטעה על כרעי תרנגולת. מחירי הדירות ננקבו תמיד בדולרים, הייבוא היה יקר, כוח הקנייה אפסי וביצוע פיחות יזום בשקל או בקודמו - הלירה - היה גזירה בלתי נמנעת שעברה משר אוצר אחד למשנהו.
שומה עלינו, ערב יום העצמאות, לזכור שיציבות זו הושגה בעמל רב של מי שחיו באותה מדינה. מוטב לפוליטיקאים, המכהנים כיום בתפקידי מפתח בתחום הכלכלי, לשמור אמונים לניהול תקציבי זהיר ששומר על מסגרות התקציב, על יעד הגירעון ועל שאר מנגנונים קשוחים ו"לא נחמדים", משום שהשמירה היקרה על היציבות התקציבית היא זו שמאפשרת לנו להתבונן בתמונת מראה באותם הימים.
דווקא כיום, כשהשקל הוא אחד המטבעות החזקים בעולם, ושר האוצר יכול להרכיב תוכניות שבהן מחזירים עודפי מסים, צריך להיזכר באותה אחריות ובניהול כספי הציבור שעמלנו כאומה כל כך קשה להשיג. פתיחת השווקים לתחרות, צמצום הזרועות האינסופיות של תמנון "הממשלה", הפחתת מכסים ומדיניות מסורתית של "תן לעשות" (Laissez Faire) - כל אלו הם המתכונים הנכונים להעלאת המשק על מסלול צמיחה ויציבות בטווחים בינוניים וארוכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו