הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה, הפך לעימות בין ההורים השכולים לחברי הכנסת בנוכחות ראש הממשלה. היה זה עימות שטילטל אותנו, זיעזע, גרם לתחושה של אובדן גבולות ואובדן דרך. לפני כל משפחה שכולה עומדים בן, בת, בעל, אבא, אח או אחות שלא ישובו עוד. הבנים והבנות שלהם יצאו לשרת את המדינה בגבורה, באחוות רעים ולוחמים, מסרו נפשם למען חיינו אנו וחיי הדורות הבאים במדינת ישראל. את המחיר הכבד שילמו הם, הצעירים והטובים בבנינו והמשפחות האהובות שלהם, שאותן השאירו מאחור.
מי שלא חווה חוויה של שכול דומה, לא יכול להבין את נפשו הפצועה והדואבת של הורה שכול. 15 שנים שירתי במערך הנפגעים בצה"ל, בין השאר, כראש ענף נפגעים בחיל הרגלים והצנחנים וכראש ענף קשר למשפחות באכ"א. שם, במפגשים הקשים עם מאות משפחות שכולות, למדתי שכאשר מדובר בשכול, גם אם חלילה הגיע אדם למקומו של חברו והשכול היכה בו, גם מהמקום הזה אין הוא יכול לדון את חברו.
ההתמודדות עם אובדן בן או בת היא כל כך מורכבת, כואבת וקשה, וגם בתוך המשפחה כל אחת ואחד מתמודד איתו בדרכו שלו. ביטויים כמו "משפחת השכול" אולי רק עוזרים לנו, האחרים, להתמודד ולנסות להביע את רחשי הלב שלנו לאותה קבוצה גדולה החיה בתוכנו, שחייה אחרים ומיוסרים.
כעס הוא חלק מתהליך אבל שאדם חווה. לכעס, לכאב ולתסכול על אובדן בן יש עוצמות שקשה מאוד לעמוד מולן. בפגישות שלי ושל חבריי, קציני הנפגעים, עם המשפחות השכולות, חווינו את עוצמות הכעס, למדנו להכיל, למדנו לא לראות בכעס מכוון באופן אישי, למדנו לא לשפוט דרכי התמודדות ומנהגי אבלות. למדנו להיות עם המשפחות ולהקשיב להן.
אף ש־20 שנה חלפו מאז שחרורי מצה"ל, אני זוכרת רבות מהמשפחות ומהסיפורים, ולא פעם חשה געגועים למשפחות שאיתן הלכתי כברת דרך בשנים הקשות ביותר בחייהן.
לכל אחד מאיתנו ממקומו־הוא יש מה לומר על ההתנהלות של צה"ל ושל הממשלה. גם למשפחות השכולות היה מה לומר - לפני שקיבלו את השם "שכולות" - וגם לאחר שלצערנו קיבלו אותו. אסור לנו לפטור עצמנו מלהקשיב להן רק משום שאיננו מסוגלים להבין את הסערה המתחוללת בנפשן ואת ביטויה. אסור לנו לעשות עצמנו שומעים מבלי להקשיב ולהצדיק זאת בכך שמשפחות שכולות מוכות יגון "ומדברות רק מכאבן", ואינן יכולות לראות את המציאות כפי שהיא.
השיח שהצבא ניהל עם משפחות שכולות סייע משמעותית בהפקת לקחים ובתיקון נהלים ודרכי פעולה, תיקון שהציל חיי רבים. השיח הבוטה והגס בכנסת בשבוע שעבר העיד על אובדן דרך, על העובדה שאנחנו חיים בחברה שפחות ופחות מגלה אמפתיה לאחרים, חברה שמקדשת את הערכים האינדיבידואליסטיים - וככל שאדם עסוק יותר בעצמו ובערך העצמי שלו, כך הוא פחות קשוב ואמפתי לאחר.
אמפתיה היא הקשר והחיבור של רוב האינטראקציות החברתיות, וכפי שהיטיב לתאר נשיא המדינה מר ראובן ריבלין את הקבוצות השונות - "השבטים" המרכיבים את החברה הישראלית. הקיום שלנו כחברה תלוי ביכולת שלנו כפרטים וכקבוצות להכיל זה את זה, להקשיב, להבין ולכבד את הנרטיב של כל קבוצה.
אמפתיה אינה מיומנות מולדת. זו מיומנות שיש חובה וזכות לחנך אליה, וביתר שאת דווקא בעולם שבו הטכנולוגיה, המדיה והרשתות החברתיות משרתות את הקשר ההמוני והחשיפה האישית, אך גם מייצרות ניכור ויכולת להתעלם ממצוקות ומרגשות האחר. חינוך לרגישות ולסובלנות, ובעיקר הקשבה אמיתית למקומו ולמצוקתו של האחר, הם אחד האתגרים החשובים ביותר של מערכת החינוך בישראל כיום ועלינו לפעול למימושה בכל יום, ולא רק לקראת יום הזיכרון.
הכותבת היא לשעבר ראש ענף קשר למשפחות באכ''א במטה הכללי, וכיום מנכ''לית רשת החינוך ברנקו וייסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו