הימין מטפל בסרבול רב בשידור הציבורי, במקום לפתוח את ערוצי הרדיו והטלוויזיה לכל דכפין • השמאל אשם בכך שאין באמת פלורליזם באמנות הישראלית • ואביגדור ליברמן הוא "המבוגר האחראי" שמבעיר את השטח
אל תצפו ממי שבמשך שנים היו שותפים לאי פתיחת שוק הדעות בתקשורת הישראלית, שיגלו הבנה כלשהי למאבק מימין נגד תאגיד השידור הציבורי. אלו אותם אנשים שלא מכירים בחד־צדדיות המסוכנת של האקדמיה הישראלית, המדברת על חופש אקדמי, אבל אינה פותחת שורותיה מרצון לחוקרים בעלי השקפת עולם אחרת. האנשים הללו מתנגדים לשינויים בבג"ץ ומכנים אותם "סכנה לדמוקרטיה"; הם מעדיפים שימשיך לייצג קבוצה תרבותית קטנה בציבור, בשם הנאורות, כמובן. חלק ניכר מהממסד הביטחוני ובכיריו שותף אף הוא לדעותיהם ולקונספציה קבועה וחסרת מעוף, המדברת על "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית" וחוזה לנו שחורות. הקבוצה הזאת מתגמלת מי שדבק בקו שלה ומרחיקה כאלה החושבים "מחוץ לקופסה".
נכון הוא שממשלת הליכוד הקימה את תאגיד השידור הציבורי ועכשיו מנסה למנוע את פתיחתו. זה קשור לחרפת חוסר המשילות של הימין לדורותיו. אישית, אני מתנגד לשידור ציבורי. חבל על הכסף. המדינה לא צריכה לדאוג לטלוויזיה להמונים ולקומיסרים שיקבעו מהו שידור "איכותי". אך אם נגזר גורלנו לשפוך כסף לשווא, לכל הפחות יתוקן עימו העוול ארוך השנים של שליטת השמאל בערוצי השידור. והנה, בפעם ה(כמעט) יחידה שהימין ניגש להקים תאגיד שידור ציבורי חדש הוא מינה למשימה איש מלב הממסד התקשורתי שנגדו יצא הימין שנים רבות. לא ייאמן. אומרים לנו שזה מינוי מקצועי. בוודאי. תמיד זה מינוי מקצועי. גם באקדמיה. גם בפרס ישראל. גם בביהמ"ש העליון. הכינוי "מינוי פוליטי" שמור על פי רוב לניסיונות התיקון המגושמים מימין. עוד לפני הפוליטיקה יש פה עניין חברתי. אדם מביא את מי שהוא מכיר. תוכניות רבות ברדיו ובטלוויזיה מזמינות חתך מסוים של אנשים ומתעלמות מחתך אחר של מרואיינים.
הנה נייר הלקמוס לבדיקת התזה. הציצו לתוכניות הבוקר של גל"צ. האם יש הבדל מהותי, שקובע ערך אחר, בין תוכניותיהם של ניב רסקין, רזי ברקאי, רינו צרור ויעל דן? נכון שלכל מגיש האישיות שלו והנושאים המעניינים אותו, אבל האם הטון העולה מהתוכניות שונה באמת? כעת פנו לתוכניתו של אראל סג"ל ותבחינו בהבדל - הנושאים שונים מאוד מארבע התוכניות האחרות, וגם המרואיינים והמגישים האורחים שונים. כך זה כשאתה שולט בתוכנית ובתכנֶיהָ.
תאגיד השידור מנופף בעלי תאנה מימין. חלק ניכר מהם הגיע בעקבות הלחץ הציבורי מימין. עדיין, רוב מוחלט של העורכים, המנהלים והמפיקים שם שייך לסדר התקשורתי הישן. הימין יוסיף לעמוד כעני בפתח ולבקש איזון. אני מודה שבסיפור הזה, האשמה העיקרית מוטלת לפתחו של הימין עצמו. במקום להתלונן, ייפתח שוק התקשורת לכל מי שירצה.
כשם שהרוצה לפתוח עיתון ואתר חדשות יכול לעשות זאת בקלות - כך צריך להיות בטלוויזיה וברדיו. בעידן הדיגיטלי אין בעיה של הקצאת תדרים. אם הימין רוצה לפרק את המונופול ארוך השנים של השמאל בתקשורת, יתכבד ויהפוך את תחנות הרדיו האזוריות לתחנות ארציות ויחלק רישיונות לערוצי טלוויזיה לכל דכפין. בסופו של דבר, יקום פה ערוץ תואם "פוקס ניוז" שיחולל את המהפכה הנדרשת.
פרס ישראל למחנאות
פרס ישראל הוא דרכה של הממלכה להוקיר את חכמיה שתרמו לפיתוח המחשבה, התרבות, החברה והמדע. מעולם לא היה פה שיקול מקצועי בלבד. יש בפרס מידה של "שמור לי ואשמור לך", יש בו מחנאות, גילדה מקצועית הדואגת לחבריה, ויש פוליטיקה - חיצונית ממשלתית וגם של חברי ועדות הפרס. כך היה וכך כנראה יהיה. לכשיירגעו הרוחות, בעוד כמה שנים, יאיר גרבוז יקבל את הפרס.
מכל הדיסציפלינות האקדמיות של מדעי הרוח והחברה, האמנות הישראלית היא הפוליטית ביותר. שלוש שנים לימדתי באקדמיה לאמנות "בצלאל", ורק שם נתקלתי בשמאל רדיקלי באמת שלא נמצא בשוליים אלא מכתיב טון ומונע בברוטליות השמעת דעות אחרות. אין באמת פלורליזם באמנות הישראלית - לא בהוראה, לא בביקורת ובמחקר ולא במוזיאונים. כשהייתי שם, שקדתי על מחקר היסטורי של האמנות הישראלית שפירותיו פירסמתי בכתב העת האקדמי של "בצלאל". גיליתי שהממסד האמנותי הישראלי יצר שני מנגנונים לשימור הסדר הישן: הדרה והאדרה. האחד מדיר ומבטל ודוחק לשוליים אמנים טובים, אבל כאלה שאינם מתיישרים עם הקו הפוליטי והתרבותי ההגמוני. כך נדחקו אמנים שהיו יהודים מדי, ציונים מדי, ימנים מדי, דתיים מדי וכדומה. הבאתי לא מעט דוגמאות וראיות לכך. המנגנון השני מאדיר ומפאר ומתגמל אמנים שחלקם בינוני ומטה, אבל הם עונים על דרישות השבט הקובע. יכתבו בעיקר עליהם, יעניקו בעיקר להם פרסים ובמוזיאונים תוצגנה בעיקר עבודות שלהם. במחשבה נוספת, אנחנו נתקלים במנגנונים האלה גם בשדות נוספים, כולל בתקשורת הישראלית.
אגב, כשהגשתי את מאמרי, התחוללה שערורייה קטנה שמספרת את הסיפור בקליפת אגוז. הצמידו למאמרי תגובה קיצונית של מורה ב"בצלאל", שהשווה את טיעוניי למבקר לפרופסור "נאצי". קודם לכן, בישיבת מורים, תהה בפני ראש המחלקה הרדיקלי, בהתייחסו אלי: "האם היית מזמינה לפלנטת אושוויץ קצין אס.אס ללמד שירה?" המורים האחרים בחדר לא מחו נגד הדברים. הם רגילים.
לא לשתף פעולה
אביגדור ליברמן שלח אולטימטום כתוב לראשי המכינה הקדם־צבאית בעֵלי לסלק את הרב לוינשטיין מסגל ההוראה של המוסד; ולא - יסיר את ישיבת ההסדר שם מרשימת ישיבות ההסדר המוכרות בידי צה"ל.
"המבוגר האחראי" (בפי השמאל התקשורתי) פועל להבעיר את השטח ושוקד על פגיעה בספינת הדגל של המכינות הקדם־צבאיות, בשל התבטאויות לא מוצלחות של אחד המורים בה. האיש הזה, שהקריירה שלו מורכבת מהתבטאויות קשות ומשתלחות הרבה יותר, מבקש לפגוע בחופש הביטוי ולאלף אנשי רוח וחינוך לקבוע מי ילַמד והיכן. הוא לא היה פועל כך נגד "בצלאל", למשל, אבל נגד מכינה ציונית חלוצית ששלחה אלפי בוגרים ליחידות המובחרות ולקצונה, הוא גיבור גדול. אסור לשתף פעולה עם החרפה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו