"עשינו היסטוריה. ההגאים של ספינת הדגל המשפטית שלנו שינו הלילה את כיוונם", אמרה שרת המשפטים איילת שקד, עם השלמת בחירתם של שופטי העליון החדשים - וצדקה. לרוע המזל, כלל הציבור מודח על ידי אנשי תקשורת ופוליטיקה, העוסקים במי כופף למי ידיים, מי ניצחה ומי הפסידה, או בדיונים המציגים את המהלך כ"אסון לדמוקרטיה". בינתיים, הציבור מקבל מעט מדי מידע ענייני שיאפשר לו להבין את גודל הרגע, ואת חשיבות הסטת כיוונם של ההגאים, לחוסנה של הדמוקרטיה.
את גודל הרגע אפשר להבין על רקע תולדות יחסי רשויות השלטון בישראל: התקופה הראשונה, מהקמת המדינה ועד שנות ה־80, היא "התקופה הקלאסית". מפלגה אחת, מפא"י, שולטת ללא מצרים, ואין עוררין על ראשי הממשלה מטעמה, החל בדוד בן־גוריון וכלה בגולדה מאיר. הרוב המכריע של השופטים בני התקופה למד והתחנך על תרבות האיפוק והריסון העצמי שרווחה אז (ועדיין רווחת) באירופה. חלקם אף כיהנו כשופטים בתקופת המנדט הבריטי, שם ספגו ענווה רבה מול ממשלת הוד מלכותו. עם זאת, עיקר הכוח במינוי שופטים לכל בתי המשפט היה נתון בידי השופטים עצמם.
מלחמת יום הכיפורים היתה אירוע שעירער לחלוטין את אמון הציבור במערכת השלטון ובמניעיה, חולל את השינוי והעביר את המדינה למערכת משפטית אקטיביסטית. ארבע שנים אחרי - הליכוד זוכה בשלטון, אך אינו זוכה לאמון האוטומטי בדומה למפא"י בשנות שלטונה. לא עוד מפלגה אחת דומיננטית, אלא מאבק כוחות פוליטי בין שתי המפלגות הגדולות, הסובלות מתלות גדולה בשותפים קואליציוניים, שאף צד לא מחזיק אותם בכיס. מנחם בגין, בממלכתיות שאפיינה אותו, נמנע מלבצע שינויים פרסונליים בסביבת העבודה שלו. במיוחד נודע ביחסו הזהיר לבית המשפט, ובמשפט "יש שופטים בישראל", שטבע. בגדלות נפש, או מתוך אמונה עיוורת בעליונות ערכיהם של השופטים, שכח בגין שכאשר הכוח לבחירת שופטים מצוי בעיקר ביד השופטים, אלו נבחרים על פי "השתייכותם", בשיטה הידועה כ"חבר מביא חבר".
במקביל, דור השופטים הקלאסיים התבגר והחל לפרוש. את מקומו תפסו שופטים בעלי תרבות צברית. חצופה יותר, כוחנית יותר, שתלטנית יותר, שהגיעה לשיאה עם קביעתו של השופט אהרן ברק כי "הכל שפיט". רוצה לומר, ביהמ"ש אינו מסתפק בתפקידו כבודק את התנהלותן על פי חוק של הרשויות האחרות. מעתה בסמכותו לבחון ולהכריע אם הכנסת והממשלה פועלות באופן "סביר". במילים פשוטות ייאמר כי בניגוד מוחלט לדמוקרטיה, שביטויה בבחירת השלטון ומדיניותו על ידי העם, לקח לעצמו ביהמ"ש את הזכות להחליט אם מדיניותם של נבחרי הציבור "סבירה".
היטיב לבטא את הדברים שר המשפטים לשעבר הפרופ' דניאל פרידמן, שביקר נחרצות את סמכויות היתר שנטלו לעצמם השופטים, וטען כי ביהמ"ש ממציא הלכות, אינו עקבי בפסיקותיו ופלישתו לתחומי הכנסת והממשלה מערערת את הדמוקרטיה וגורמת להיעדר משילות.
הענקת כוח לנבחרי הציבור בתהליך בחירת השופטים היתה צעד הכרחי. ההיסטוריה תזכור את שרת המשפטים שקד כמי שהצליחה לרסן, ולו במעט, את הרשות השופטת, בנטייתה להחליף את נבחרי הציבור. לטובת הדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו