מאז שהייתי בגן ועד סוף היסודי הייתי פוקדת כל שנה בט"ו בשבט, עם רון בלב ואת ביד את אחד מיערות קק"ל, מקשיבה היטב לתדריך איך להוציא את השקיק שבו נמצא השתיל, בזהירות כזו שלא תפרק אותו, מחכה בקוצר רוח שיגיע הרגע שלי, ואז חופרת גומה קטנה באדמה, מניחה את השתיל ומבטיחה לעצמי שכל שנה אגיע לראות איך העץ גדל. ולמרות שבהבטחתי האחרונה לא עמדתי, עדיין כל שנה התרגשתי מחדש מעצם הידיעה שעד היום למעשה כמה מעצי ארצנו הם תוצר של ילדה קטנה עם חלום ליער משלה.
הזיכרון הזה הוא לא ייחודי לי, רוב בני גילי, הנושקים ל-30 עברו זכו לחוות את ט"ו בשבט באופן הזה, לא פעם אחת, אבל כבר היום לא יוצאים רוב תלמידי ישראל לנטיעות בט"ו בשבט, במקרה הטוב הם שותלים בחצר בית הספר שתיל כיתתי, ורובם לא זוכים לאחוז בשתי ידיים שתיל או לעבוד את האדמה, אני בספק עם הילדה שלי בת החצי שנה תזכה להכניס לצרור זכרונות הילדות שלה זיכרון מהן זה, אלא אם כן נדאג לכך באופן פרטי.
כאן בדיוק טמונה הבעיה; כל פיסת טבע אחרונה, כל ריאה ירוקה בלב העיר הגדולה, כל מאבק על סביבה בריאה יותר וכל דיבור המשתמש בצמד המילים "בר קיימא" הוא תוצר של יוזמות פרטיות של אנשים מהמניין שלא זוכה לאף תמיכה ממשלתית, תקציבית, או לכל הפחות ליחס הראוי לו מצדנו.
קחו למשל את הגינות הקהילתיות הנמצאות בלא מעט מערי ישראל, כמה מאיתנו בכלל יודעים על הזכות שלנו להצטרף לקהילה שנפגשת כל שבוע, עובדת את האדמה ונהנית מפרי עמלה. או מהיכולת שלנו לשכור בשטח כזה חלקת אדמה ובמקום להעביר עוד שבת חסרת מעש מול הטלויזיה, לצאת החוצה לזרוע את ארוחת הצהריים ולקטוף אותה שבועות ספורים אחר כך.
כמה מאיתנו שמעו על מה שמסתמן בפתרון לצפיפות העירונית וההבטחה הבאה לביטחון תזונתי בדמות יער מאכל בו כל צמח שאנחנו שותלים ממלא פונקציה עבור העץ/הצמח שבא אחריו, יער שכל כולו מתבסס על הטבע, ללא שום חומרים כימים או התערבות ידי אדם, אלא לצורך הקמתו. יער שאפילו קמח ניתן להפיק מגזעי עציו. יער שכזה כבר הוקם במושב קדרון לדוגמא, עוד אחד נמצא היום בשלבי הקמה בדרום תל-אביב, אבל כמה מאיתנו יודעים עליו?.
אנחנו מכירים את המדף הזה בסופר בו נמצאים כל הפירות והירקות האורגנים שאנחנו מתלוננים שיקרים מדיי אבל לא מנסים לעשות דבר כדי להכניס גם אותו לסל המזון הבסיסי, האם זו לא זכותנו הבסיסית ליהנות ממוצרים בריאים מוזלים?. גם כשסוף-סוף מגיע ט"ו בשבט בו ניתנת אחת לשנה הבמה לדיונים מסוג זה הם מוקדשים לכמה סל הפירות היבשים יקר, אלו שאחרי ט"ו בשבט איננו עושים איתם דבר.
ואני חושבת שהגיע הזמן שהבמה שניתנת אחת לשנה לנושאים ברי קיימא, תנוצל על ידנו כדי להעלות עוד נושאים מלבד "ט"ו בשבט חג האילנות", זוהי צריכה להיות חגיגה לכולם, לעצים, לבעלי החיים ולבני האדם, בעולם בו הטבע הולך ונעלם ראוי שיוזמות פרטיות יהפכו לתוכנית ממשלתית ברורה הכוללת התחייבות ארוכת טווח בהגדת התפקיד של השרים להגנת הסביבה, המתחלפים במהירות האור בזה אחר זה, שר החקלאות ושר הבריאות לאימוץ תוכניות כמו יערות מאכל להבטחת הביטחון התזונתי שלנו, להוזלת סל הצריכה שלנו ולשמירה על הסביבה שעוד נותרה לנו.
לא יקרה דבר אם החג ההולך ונעלם הזה ייתן במה לא רק לחגיגות מאולצות אלא גם למאבקים סביבתיים- חברתיים של אנשים שעושים הכל- כל השנה,אלו הנלחמים על אוויר נקי בבית שלהם בחיפה מול התעשייה המזהמת, אלו הנאבקים בתוכניות להקמת עשרות ישובים חדשים על שטחים פתוחים בנגב, במקום להשקיע בשיפור התשתיות בשכונות חלשות ובחיזוק הערים הקיימות, אלו הנלחמים על שמורת היהודיה בגולן מול הקידוחים, שלטענתם מאיימים לזהם את האזור כולו, כל אלו שלא מחכים לט"ו בשבט כדי לחגוג אלא דואגים בעצמם שיהיה כאן טוב יותר.
הכותבת היא דוברת תנועת מגמה ירוקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו