הכאב והעצב של כל הצדדים

זהו יום עצוב. עצוב מכיוון שאחינו חווים טראומה. תושבי עמונה נאלצים לעזוב את בתיהם ולצאת אל עתיד לא ברור, ואלפי חיילים ושוטרים ישראלים הפכו יעד לתקיפה - פיזית, רגשית ומילולית. זהו יום טרגי מכיוון שמשתמשים בטראומה זו על מנת להשתיק את הבעיות האמיתיות שעל הפרק: מה הם הגבולות האידיאליים של ישראל - ויתרה מכך, מי אנחנו רוצים להיות כעם?

רובנו, שמאל, ימין ומרכז, יודעים שוויתורים טריטוריאליים ומדינה פלשתינית אינם עומדים על הפרק בעתיד הקרוב. אולם אסור שעובדה זו תסיח את דעתנו מלחשוב ולהתדיין על גבולותינו האידיאליים - אם וכאשר יהיה שלום בעתיד. עמונה אינה המכשול לשלום היום, אבל היא יכולה להוות מכשול לשלום.

מאז האינתיפאדה השנייה, והאמונה שאנחנו הצענו והם אמרו "לא", ועם כישלונה של הנסיגה מעזה, הפסקנו לחשוב על המחר - על היכן אמורים להיות מוצבים גבולותיה של ישראל. מכיוון שאנחנו לא יכולים להשיג שלום עכשיו, הפסקנו לתכנן אותו לעתיד. אם עמונה תישאר בעינה, ועימה שאר ההתנחלויות מחוץ לגושים הגדולים, לא נשיג שלום בעתיד. אינני מבקש שלום עכשיו מכיוון שזה נאיבי ולא מציאותי, ובמזרח התיכון מי שנאיבי ולא מציאותי אינו שורד. עם זאת, אני רוצה שלום בעתיד. אני מייחל לגבולות שבבוא העת יאפשרו שלום כזה. אני נעצב כאשר הטראומה של היום היא מכשול למימוש תקוותנו וחזוננו.

זהו יום עצוב, מכיוון שמשתמשים בעמונה כתירוץ כדי לא לדבר על מי שאנחנו רוצים להיות. מכיוון שאף אחד לא שש לגרש אנשים מביתם, קל לשכוח שהטראומה של עמונה אינה תוצאה של החלטת בג"ץ לאכוף את החוק הבינלאומי, אלא תוצאה של ההחלטה של ממשלות ישראל בעבר לאפשר את הקמתה מלכתחילה.

האסטרטגיה של ההתיישבות ביו״ש וגורמים בימין הפוליטי היא לוודא שיום זה יהיה טראומטי וקשה ככל האפשר, על ידי מתיחת קווי המחאה וההתנגדות והסכמה למידה מסוימת של אלימות, בתקווה שהיא תיעצר לפני שפיכות דמים. ככל שהפינוי נורא יותר, כך קל יותר לטעון שאנחנו לא רוצים להיות עם שעושה זאת.

אינני רוצה לגרש אנשים מבתיהם, אבל אינני רוצה שעמי ישלים עם גזל אדמות אחרים. אני לא רוצה להיות עם שבעודו מגן על זכותו הבלתי מעורערת לחיים בביטחון שוכח שזכות קיומית זו אינה נחלתו הבלעדית של העם היהודי. כיהודי המאמין שכל אדם נברא בצלם, וכציוני המאמין בזכותו של עמי לריבונות, לכבוד ולביטחון, איני יכול אלא לייחל ליום שאלו יהיו גם נחלתם של הפלשתינים.

היום הוא יום של עצב וטראומה. בואו נדאג שלא נהפוך אותו ליום שבו נצהיר כי עמונה לא תיפול שוב, אלא ליום שבו נצהיר שעמונה אינה צריכה להיבנות שוב. באו נאמץ את החזון של המציאות כפי שאנחנו רוצים לראות אותה, ובואו נאמץ מדיניות שתאפשר לה להתגשם. בואו נתאבל יחד על הכאב והעצב הרב שהביא היום הזה, ובה בעת נתאבל על אובדן החזון. אין בידנו למנוע את הכאב היום. בכוחנו להשיב למדינתנו ולעמנו את החזון.

הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו