המירדף אחרי נתניהו

יום רודף יום, כמו על קרוסלה, ויש המנסים לְשַׁווֹת לקרוסלה הזאת דימוי מימי השבת: פרשת שבוע חדשה. על הדרך יפרשנו הפרשנים את הפרשה. יומני חדשות ומבזקים, מערכות עיתונים ואינטרנט יתמלאו עד אפס מקום. ומעל לכל אלה, מצלמת מארב תוצב אחר כבוד בשמש או בגשם ל"חשוד המוכח", ראש הממשלה.

המשל המוכר מספר על קריאות האזהרה מפני הזאב, אשר עלולות להפוך לשגרתיות ואיש לא יתייחס אליהן. ויום אחד יבוא הזאב במערכות השלטון או המשפט, או בתקשורת, ואיש לא יוכל לזעוק. קהות החושים הזאת אשר מונחת לפתחנו מסוכנת היא שבעתיים מאשר ספק־מתנה של ידידי אמת או קרובי משפחה של ראש ממשלה או של שופט עליון.

מפני שמעבר לצדקנות ולטהרנות אשר מתעטפים בה כל אוחזי העט והמיקרופון, נקודת ההנחה שלי כאזרח פשוט היא תמימה בהגדרה: כל האזרחים שווים בפני החוק. זה יפה עד מאוד. האם המשוואה סימטרית ביחס לכל האזרחים? ממש לא. רפאל (רפול) איתן ז"ל סיפר פעם שאם שוטר ייסע 800 ק"מ ברציפות אחר נהג מצדיקי הדור, ברור שימצא את הנהג עובר עבירה על פי החוק היבש. במילים אחרות, אם במשך 20 שנים מנסים "לתפוס" את ראש הממשלה על פי החוק היבש בדבר עבירה, הסיכוי לכך הוא גבוה. ומכאן עולה השאלה - האם ראוי לחקור כל בדל מידע "מפליל" לכאורה המגיע מכיוונים מאוד מסוימים של במות הפוליטיקה והתקשורת?

התשובה הראשונה בפי מאות אנשי תקשורת ומשפט היא שאין מנוס, כל בדל חייב להיבדק. הלכתי אל האינטרנט, מאגר המידע. והנה התשובה היותר הגיונית. בחודש מארס 2011, לפני כמעט שש שנים, יצאה בקול תרועה רמה "פרשה" נוספת, אחת מני רבות, על חקירה חמורה נגד רה"מ נתניהו. קראו לפרשה "ביביטורס". ולא האמנתי למראה עיניי. יש ערך שלם בוויקיפדיה העוסק כולו בפרשה המתוארת כחמורה ביותר. מבקר המדינה אז, לינדנשטראוס, חקר. חומר רב הצטבר. מאמרים ופרשנויות אינספור. מלחמת עולם שלישית כמעט התרגשה עלינו ממבול המלל, ממטר הצדקנויות. התיק נסגר. ההר הוליד עכבר. זהו? כלומר, יבוא רביב דרוקר, אשר עומד בראש עמותה ממומנת, מקבל שכר נאה, ותפקידו למצוא פגם במשך 800 קילומטרים על דרך המשל. ואחרי אלפי שעות חקירה והוצאות נלוות אשר בוודאי עלו על נשוא החקירה, ישוב אל עולמו כאילו לא קרה דבר. שלא נדבר על פרשיות נוספות אשר נסגרו בקול דממה דקה.

זה כבר לא עניין של תמימות. ואין כאן שוויון בפני החוק. יש כאן מרדף ממומן ומשומן היטב כנגד הדמוקרטיה. כנגד נציג הציבור אשר נבחר כחוק. כנגד ההיגיון וכנגד ההגינות. אפשר למנות כאן בין היתר את "פרשת מימרן", "פרשת מימון בחירות" ועוד כהנה, אשר היו אמורים להיות כתמרורים במסלול התנהלותו של רה"מ. אלא שההפך הוא הנכון. אלה מקצת הפרשיות אשר אמורות לאותת למי שעדיין מחפש את ההגינות האזרחית, שנחצו גבולות ההגינות. אין כאן רדיפה אחר הצדק כי אם אחר האיש. מפני שאם שני בכירים בתקשורת מכוונים אל המטרה - (אם לא ייענה נתניהו ללכת בדרך מו"מ עם הפלשתינים כדרכנו, אז נראה לו את דרך המשפט) - והארץ לא זעה, ואיש ממאורות הגולה של ההגות והמשפט לא נתאדמו פניו מכעס, אנה אנו באים?

ובכל זאת יש מאורות באפילה. כך כתבה פרופ' רות גביזון: "...תחושת אי הצדק שלי לפעמים מתקוממת במיוחד כלפי מה שנראה פגיעה באדם באמצעות מערכת המשפט משיקולים, שלפחות אצל חלק מהשחקנים המרכזיים, נראים לא ענייניים ולא הוגנים. כאשר תחושה כזו מצטרפת להתנהגות שנראית שוברת את כל העקרונות הגדולים של המערכת בהקשרים אחרים - אני נהיית מודאגת".

מהמרדף הנלוז הזה אחר נתניהו, כולנו אמורים להיות מודאגים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו