הילד הבודד של הרשת החברתית

כהורים, אתם בטח מכירים את זה. הילד, או המתבגר, מחובר לנייד. כל הזמן. בכל מקום. בווטסאפ, עוקב אחר תמונות חברים באינסטגרם, בודק פוסטים בפייסבוק. כביכול, הילדים שלנו כל הזמן בקשר חברתי. אבל פתאום, אנחנו כהורים קולטים - רגע, הם עושים את כל זה מהחדר שלהם...אז איפה כולם?

איך יכול להיות שהילדים כל הזמן "מחוברים" לעשרות חברים, אבל עדיין בודדים? ה"קשישים" בינינו זוכרים את בן השכן שהיה דופק בדלת ומזמין אותנו למחבואים בחצר, שם גם פגשנו את שאר הילדים מהרחוב. אחרים זוכרים את גינת המשחקים השכונתית. היום, מתברר, זה קצת אחרת. כשנרד לגינה, במקרה הטוב, נראה קבוצת ילדים עם הראשים קבורים בסמארטפונים, גם אם הם יושבים זה ליד זה. את בן השכן הם בכלל לא מכירים, כי כשנכנסים למעלית אז הם ב־Clash Royal. מתברר שגם כשאנחנו לכאורה ביחד, אנחנו למעשה לבד. 

הנתונים משקפים את התמונה הזאת. בארה"ב, מודל החיקוי שלנו, 40% הצהירו כי הם בודדים, פי שניים מלפני 35 שנה. וההשלכות של הבדידות מפחידות למדי: בדידות מכפילה את הסיכון למוות מוקדם, קטלנית יותר מהשמנת יתר, והסיכון הבריאותי שהיא גורמת משתווה לזה שבעישון. אחת מהסיבות מצאו כי מוחנו חווה את הבדידות כמצב לחץ שבעטיו המערכת החיסונית נחלשת.

גם אצל ילדים, השפעות הבדידות חריפות. ילדים בודדים מתקשים ליצור קשרים עמוקים ומשמעותיים, בעלי דימוי עצמי נמוך יותר, מפגינים יותר בעיות התנהגות וקשיי קשב וריכוז, ומצליחים פחות בלימודים. נ' (12) מבהירה את הקשר היטב: "מתחיל יום הלימודים. אני יושבת בכיתה, חושבת כל הזמן עם מי אהיה בהפסקה, אם אצליח לשבת ליד הילדה הכי מקובלת בכיתה, אם יזמינו אותי ללכת איתם ביחד לצופים. בינתיים, השיעור עובר ואני בכלל לא מקשיבה. אחרי ההפסקה, זה בכלל לא משתפר. אני עסוקה בלחשוב מה היה ומה זה אומר עלי". 

הרשתות החברתיות רק העמיקו את פצעי הבדידות. מחקרים הראו שאלו המבלים שעות ארוכות בפייסבוק, עצובים יותר. אתה לא באמת מכיר את 500 חברי הפייסבוק שלך, שלא לדבר על להיפגש איתם. הווטסאפ מעניק לנו פלטפורמה מיידית, אבל התקשורת בה קצרה ושטחית. אני יכול לבדוק מה היו השיעורים במדעים ואם מחר מתחילים ללמוד בשעה השנייה, אבל האם הם באמת יודעים מה אני מרגיש? לא ממש. זה אפילו גרוע יותר. הילדים בווטסאפ באופן כפייתי מודדים את כמות השניות שלוקח לענות להם, למשל, לשאלה "בא לכם להיפגש?" באמצעות הופעות שני ה־V הכחולים. 

אז מה אפשר לעשות? ביה"ס והחוגים מעניקים מסגרות שבהן ילדים נפגשים "על אמת". עודדו את הילדים לקבוע מפגשים מייד אחרי ביה"ס, לפני החוג או אחריו. כאשר הם נפגשים, עודדו אותם לעשות משהו יחד מלבד לשחק בניידים זה עם זה. קיבעו מפגשים עם פעילות משותפת, באולינג, סרט, העיקר שייצאו מהבית ויתקשרו במציאות. כולנו נצא מכך נשכרים. גם הילדים ייצאו מהחדר וגם ייהנו זה מזה ללא תיווך האימוג'י התורן.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה בתחומי הפסיכולוגיה בבית הספר למדעי ההתנהגות של המרכז האקדמי פרסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו