בימים אלה ממש, לפני 43 שנים, התנהלה במלוא עוזה מלחמת דמים בסיני וברמת הגולן, היא פרצה בצהרי יום הכיפורים ונמשכה 18 יום. תחילתה בהפתעה ובכישלון צורב, הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית, וסופה בניצחון ישראלי, 101 ק"מ מקהיר ו־35 ק"מ מדמשק.
לאחר המלחמה היתה בישראל תחושה של שבר, אכזבה, השפלה ואפילו אי אמון עמוק בהנהגה הצבאית והמדינית. ועדת חקירה חמורת מסקנות הביאה לרעידת אדמה של ממש. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, ראש חטיבת המחקר באמ"ן וראש ענף בחטיבת המחקר הודחו מתפקידם, והיה נדמה לרבים שמאכלת ההדחות נעצרה בדרג המדיני מסיבות לא ענייניות ובאופן שלא תרם לאהדת המנהיגים שלא הודחו.
התהליך הסתיים ב־1977, כשלראשונה נבחר הליכוד להוביל את מדינת ישראל ומפלגת העבודה הודחה מהממשלה, שאותה הובילה מאז הוכרזה המדינה. עוצמת הזעזוע מהמלחמה שנתפסה ככישלון, תוך הדגשת חלקה הראשון והתעלמות כמעט מוחלטת מסופה, תרמה להחלפת השלטון לאחר שנות דור.
יחידות המילואים והחטיבות הסדירות בלמו בגופן את האויב. אוטובוס של אגד על גשר הדוברות חוצה את התעלה, 1973 // צילום: ארכיון היסטורי אגד
בדיעבד נכון לקבוע שהיתה זאת מלחמה שיצרה תפנית היסטורית ביחס שבין ישראל לשכנותיה. הראשון שהבין את המצב האסטרטגי החדש היה שר החוץ של ארה"ב הנרי קיסינג'ר. הוא תפס שתוצאות המלחמה יוצרות הזדמנות שיש לנצלה. מחד, הצלחות השלב הראשון איפשרו למצרים להתגבר על תחושות ההשפלה הלאומית שמהן סבלה מאז מלחמת ששת הימים, והן חיזקו מאוד את מעמדו של סאדאת.
מאידך, הארמיה השלישית המצרית היתה מכותרת, קרי, כשליש מצבא מצרים היה בסכנת השמדה בלא שהיה ביכולתה למנוע זאת. קיסינג'ר הבין שהמפתח נמצא בעצירת הפעולות נגד הארמיה השלישית, השארתה תחת כיתור וניהול מו"מ בתנאים אלה, כשיש למצרים הצלחה גדולה ביד ובה בעת האיום מרחף מעל ראשי החיילים המכותרים ללא מוצא.
המשא ומתן נוהל בק"מ ה־101 מקהיר, מקום שהיווה מעין סמל להצלחת צה"ל בסופה של המלחמה, כי עד שם הגיעו כוחותיו. היתה זאת תחילתה של דרך ארוכה שהביאה בסופו של דבר, לאחר עוד ארבע שנים, לחתימת הסכם שלום בין ישראל למצרים, הסכם שרק מנהיג מנצח כסאדאת יכול היה לחתום עליו. הסכם זה עמד במבחן השנים והאירועים: הוא שרד כשסאדאת נרצח והוחלף על ידי מובארק, את המהפכה נגד מובראק והחלפתו באחים המוסלמים ואת הפיכת הנגד שהביאה לשלטונו של א־סיסי. הוא שרד את כיבוש ביירות בידי ישראל ואת המבצעים הקשים נגד הפלשתינים.
ההזדמנות האחרונה
אך למלחמה הזאת ולתוצאותיה היו השלכות מרחיקות לכת עוד יותר. הוצאתה של מצרים ממעגל המלחמה נגד ישראל הבהירה לשליט סוריה דאז, אסד (האב), כי הסיכויים ליצור קואליציה שתאתגר צבאית את ישראל נמוגו. לאור הבנה זאת, סוריה, אף שלא חתמה הסכם שלום עם ישראל, הקפידה לשמור את הסכם הפסקת האש שנחתם עימה בקפדנות יתרה. אמנם היא סייעה לגורמים בלבנון לפעול במשך השנים נגד ישראל, אך נשמרה מפני כל הסתבכות ברמת הגולן.
יתר על כן, בראייה לאחור ובמבט היסטורי, אפשר לומר כי מלחמת יום הכיפורים היתה ככל הנראה המלחמה האחרונה של צבאות סדירים נגד מדינת ישראל למשך תקופה ארוכה ביותר, ולאחר השינויים באזור בעקבות האביב הערבי (כשרק צבא מצרים עדיין שומר על יכולותיו) אפשר שתקופה זאת תימשך עוד הרבה שנים.
ישראל עמדה בארבע מערכות אל מול צבאות של ממש: במלחמת השחרור ב־1948 היא עמדה בהתקפה של כל צבאות המדינות השכנות וצבא עיראק שהתכוונו להשמידה. ב־1956 במבצע קדש יזמה ישראל מלחמה נגד צבאה המתחזק של מצרים והרוויחה כמה שנים של שקט. ב־1967 ניסו מדינות ערב בהובלת גמאל עבד אל־נאצר להתארגן לתקיפה מתואמת על ישראל בגבולותיה הצרים, ובמתקפה מקדימה מוצלחת ישראל קנתה (בדם) שליטה בסיני, ביהודה ושומרון וברמת הגולן. שש שנים לקח למדינות ערב לצאת מההלם שחוו במלחמה ולנסות להשיב לישראל כגמולה - אך גם מהלך זה, ב־1973, הסתיים בכישלון בשדה הקרב. כישלון זה לא הובן על ידי העם המופתע בישראל, שלא היה יכול לעמוד במספרי ההרוגים ובתמונות המשפילות של השבויים - כניגוד מוחלט לאווירת הזחיחות ששלטה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים.
בדיעבד אפשר לומר כי תוצאות מלחמת 1973 העמיקו את המסקנה הערבית ממלחמת 1967: אי אפשר להביס את ישראל בשדה הקרב ויש לפנות לאמצעים אחרים. יש מי שבחר במו"מ מדיני כסאדאת. לעומתו, אסד האמין כי את ישראל אפשר יהיה לנצח רק בעזרת נשק לא קונבנציונלי ולכן הוא בנה את מערכי הנשק הכימי והטילים הגדולים ביותר במרחב. ערפאת למשל חשב שהעתיד טמון בטרור - אבל לכולם היה ברור שמלחמת יום הכיפורים היתה ההזדמנות האחרונה לנצח את ישראל בשדה הקרב "הקלאסי". זאת משום שהיא התחילה ביתרון יוצא דופן של התוקפים, שהשיגו הפתעה מוחלטת וקצרו בשל כך הישגים גדולים, והיא הסתיימה כשצה"ל ערוך עמוק בתוך סוריה ובמצרים, ומאיים על בירותיהן.
אין זה המקרה היחיד שבו מתאפשר להבין את תוצאותיה של מלחמה או של מבצע צבאי רק כמה שנים מאוחר יותר. כמובן אין הזהירות הראויה במקרים אלה צריכה להפריע את מלאכת התחקור אחרי מבצעים גדולים או מלחמות. אך מידת הספקנות באשר להבנת התוצאות ארוכות הטווח מן הראוי שתישמר, שכן היא מאפשרת גישה מפוכחת יותר לאירועים, גם כשהם קשים לעיכול.
נכון שב־1973 המודיעין כשל, וצה"ל התקשה לתפקד, נכון שישראל כמדינה לא הביאה בחשבון מלחמה באותה עת, ונכון שאפילו אמצעים טכנולוגיים כטילי קרקע־אוויר וטילים נגד טנקים גרמו להפתעה בשדה הקרב, אבל במהלך המלחמה השתנו היוצרות, ואסור לשכוח מה גרם למהפך הגדול.
היתה זאת רוח הלחימה של היחידות השונות - יחידות המילואים הפזורות והחטיבות הסדירות בלמו בגופן ממש את האויב בשלבים הראשונים, והן שקנו בדם את הזמן אשר לו היו זקוקות עוצבות המילואים, כדי להגיע לשדה הקרב בשתי החזיתות וליצור את המהפך. את היכולת ההכרחית - המורכבת מרוח הלחימה, איכות מפקדי השדה ומקצועיות גבוהה של הכוח הצבאי - צריך להמשיך ולטפח. אין לדעת מתי יהיה המבחן הבא וכיצד הוא ייראה, צריך להתכונן אליו כל הזמן. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו