היום לפני 43 שנים, היום הרביעי ללחימה בגיזרה הצפונית של רמת הגולן, לוחמי המוצבים - אלה שהיו עסוקים במגננה, בחילוץ נפגעים, בדיווח ובבלימה של הפגזות קו המוצבים - עדיין לא ידעו כי מדובר במלחמה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. התרחיש שאליו התכוננו - התקפה וניסיון כיבוש החרמון - התרחש ממש לנגד עינינו. ראינו את נפילתו והיינו משוכנעים כי עם כיבושו מחדש, השקט יחזור לגיזרה וחטיבת גולני תתפנה לקיום העצרת הגדולה בפארק הירקון.
כאשר שרידי הפלוגה, זו שמחלקה שלה נפלה במוצב החרמון ומחלקה נוספת הושמדה בתצפיות והמחלקה השלישית סבלה מנפגעים ומנפגעי הלם, חוברו לכוח הפורץ אל תוך המובלעת הסורית, הבנו שאנו במלחמה כוללת. הגורל האכזר שוב היכה בפלוגה, בדמות פגזים ישירים אל תוך מסדר כוננות לקראת יציאה לקיום מארב חודר במוצב תל שמס, פגזים שקטלו חיי חברים ופקודים וגרמו למספר רב של פצועים. ניסים גיאת, דוד פרנקל, רחמים יפת ואחרים נושאים על גופם את צלקות המסדר ההוא. חשבנו שהמלחמה תסתיים עם כיבוש חוזר של החרמון.
כאשר החרמון נכבש על ידי גולני (איך לא?) החל הפרק המלחמתי הארוך ביותר שכוח הומוגני נטל בו חלק. יותר מ־150 ימי לחימה בממוצע היו מנת חלקם של לוחמי המוצבים והלוחמים במובלעת הסורית. היו אלה ימי קרב שכללו תקיפות אוויריות, ירי תלול מסלול וכמובן ירי שטוח מסלול, ותקיפות מוצבים - חלקם הגדול מוצבים סוריים שנכבשו. "הפיתה הסורית" היה כינוי לאותם מוצבים שטוחים שהפכו באחת ל"מגן מעל ראשנו".
שימשתי סמ"פ ומ"פ, ראיתי מקרוב את מה שמכונה גבורת הלוחמים הבודדים, ראינו את מנת הפצועים וההרוגים היומיומית, את רוח הקרב המיוחדת דווקא בקרב לוחמי הסדיר, אלה שנותרו משרידי המוצבים והתצפיות מהמלחמה הסדירה. מהיכן היה להם הכוח להמשיך עוד 150 ימי לחימה? מי שעבר את הגל הראשון של המלחמה וראה את קני הטנקים הסוריים מצודדים אל עבר המוצבים, כמו אומרים "אנחנו חולפים על פניכם, כוחות אחרים יטפלו בכם", הבין את החשיבות של עומק הקרקע. ישיבה במובלעת הסורית הרחיקה את הסכנה מהבית.
אין זו אידיאליזציה של מציאות בדיעבד. דווקא מלחמה כה ארוכה, שמחיר הדמים ששולם בה היה קבוע, יצרה את "האין ברירה" ו"מגינים על הבית", כי ראה ראינו את הסכנה מול עינינו והיה ברור כי אין ברירה אחרת. ולכן כאשר אתה נלחם מלחמה בשטח הסורי ו"עוד יש תותחים על ההר והם מאיימים על דמשק", רוח הלחימה הגבוהה ובעיות משמעת שגרתיות מפנות מקומן לגילויי הקרבה וחברות, תוך סיכון חיים ממשי. בתל ענתר לתוך בונקר הפיקוד חדר פגז 203 מ"מ שלא התפוצץ, והזכיר לכל לוחם כי גם כאשר הוא בתוך חדר הפיקוד סכנת החיים מרחפת ממש מעל ראשו.
בדברי ימי מלחמת יום הכיפורים פרק מלחמת ההתשה עומעם משהו, לוחמי גולני ושאר החילות יודעים שהפרק הראשון שהסתיים עם הכרזת הפסקת האש היה סוג של קדימון למערכה האמיתית. מעט מאוד סיפורי גבורה סופרו על 150 ימי ההתשה שאחרי.
שנות ההתשה המצרית צוינו באות מלחמה מיוחד. ההתשה במובלעת הסורית, זו שהתמשכה, לא נצרבה בתודעה כאירוע מלחמתי מיוחד. אבל כל מי שנטל בה חלק הוא לוחם שעבר מסע ארוך של הישרדות, שבוגריו ידעו את לוח טיסותיו של המתווך הנרי קיסינג'ר על פי מנת הפגזים וההפצצות, ולא ישכחו לעולם את 24 השעות לקראת מועד כניסת ההסדר.
ההתשה במובלעת הסורית לא הובלטה. ראוי שגבורתם של אלה שהחלו את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, וסיימו את הקרבות לאחר יותר מ־200 ימי לחימה, תזכה להכרה לאומית אחרת, בעיקר כלפי הנופלים ובני משפחותיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו