לנגד עיניה העצומות של הקהילה הבינלאומית הולכת ונמחקת מעל פני האדמה העיר חאלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, שבה התגוררו טרם פרוץ הקרבות במדינה קרוב ל־4 מיליון תושבים.
גם אלו בינינו שהתרגלו לזוועות המלחמה בסוריה, וסברו שראו כבר הכל ושדבר לא יפתיע אותם, נותרו פעורי פה נוכח הכתישה השיטתית של אותן שכונות בחאלב, המצויות בשליטת המורדים. מתברר שוב כי במלחמה בסוריה דבר אינו קדוש וגם לא חסין מפגיעה - לא שכונות מגורים ולא שווקים מסחריים, לא מסגדים ולא בתי חולים או בתי ספר. הכל מותר והכל אפשרי, ואין כמו בשאר אל־אסד ובעלי בריתו כדי לקלוט ולהפנים את המסר הטמון בשתיקתו הרועמת של העולם נוכח מעשיהם.
לכאורה, אין בנעשה בחאלב משום חידוש או חריג. לזוועות מאין אלו היינו עדים פעמים הרבה במהלכן של שש שנות המלחמה בסוריה. מרביתן של זוועות אלו נגרם מידי המשטר הסורי ובעלי בריתו, אך לעיתים גם מידי כמה מאויביו, אותן קבוצות איסלאמיות רדיקליות, ובייחוד דאעש. אבל ייחודה של חאלב הוא בגודלה. אין מדובר בעיירה או בכפר, שספגו פגיעה נקודתית אחת או שתיים, שנשתכחו במהירות מזיכרונו של העולם. מדובר בעיר גדולה בת מיליונים שהפגיעות בה, יום אחרי יום, בתדירות ובעוצמה כה גבוהות, מצטברות לתמונה של הרס ושל חורבן חסרי תקדים.
נראה שהמשטר הסורי מבקש למקסם את הישגיו ולנצל לטובתו את המהפך שהתחולל בשנה האחרונה במהלכה של המלחמה. הוא מבקש להשיג הישגים וניצחונות ואין כמו ניצחון בעיר חאלב משום הישג בעל משמעות, ולו גם סמלית. אחרי הכל, מדובר בעיר השנייה בגודלה במדינה שכיבושה פותח את הדרך – גם אם ארוכה עדיין – להשגת הכרעה במלחמה.
אבל מה שמעורר תשומת לב הוא לא רק היקף ההרס והחורבן שממיטים בשאר ופוטין על העיר חאלב, אלא העובדה שהמתקפה עליה באה בדיוק שבוע לאחר קריסתה של הפסקת האש, שעליה הכריזו שרי החוץ של רוסיה ושל ארה"ב. נראה שהרוסים לא התכוונו מעולם לוותר על המאחז שקנו בסוריה וגם לא על בעל בריתם, בשאר. אבל מי שהוכח שוב, בפעם המי יודע כמה, במלוא חדלונו נוכח הטרגדיה בסוריה הוא הממשל האמריקני.
כל שביקש אובאמה היה למנוע בכל מחיר מעורבות אמריקנית בסוריה. הוא הבהיר שוב ושוב כי הוא מוציא מכלל אפשרות כל שיגור של חיילים אמריקנים ללחום במדינה זו במטרה להשפיע על מהלך הקרבות בה או במטרה להעניש את המשטר הסורי על הפשעים שהוא מבצע. אובאמה ביקש לסיים את הקדנציה הנשיאותית שלו בלא שזוועות המלחמה בסוריה ידבקו בו ויכתימו את מורשתו. אפשר שבראייה אמריקנית אנוכית הצדק היה עימו, ואפשר גם שחסך בדם חיילים אמריקנים. אבל באופן אירוני, הטרגדיה הסורית תירשם על חשבונו יותר מאשר על חשבון מישהו אחר.
שתיקתו של העולם זועקת. אבל זוהי דרכו. עיסוק אובססיבי בסכסוך הישראלי־פלשתיני אבל בה בעת, שתיקה רועמת נוכח הטרגדיה בחאלב. אחרי הכל, מי רוצה להתעסק עם הרוסים. ונוסף על כך, לדיקטטורים של העולם השלישי מותר הכל, כל עוד הם שורדים בשלטון ומנצחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו