ב־15 במאי 1948 פלשו צבאות ערב לארץ ישראל במטרה למגר את הישות הציונית הצעירה, בת יומה. ביום זה מציינים בכל רחבי העולם הערבי את הנכבה הפלשתינית, שבמהלכה נטשו את ביתם כ־700 אלף ערבים. אחד העקורים היה הילד מחמוד דרוויש, לימים המשורר הלאומי הפלשתיני, אשר משפחתו נמלטה ללבנון, ובשוך הקרבות הסתננה חזרה לישראל. בדומה לאלפי משפחות נוספות מצאה את ביתה בכפר בירווה הרוס, כשעל חלק מאדמותיו הוקם קיבוץ יסעור, ועל החלק האחר מושב אחיהוד. בצר לה, נטתה אוהלה בכפר יאסיף. דרוויש פיתח רגשות עזים כנגד הרוב היהודי השלט, והצליח להעלות על הכתב את תחושותיו הקשות.
את השיר "תעודת זהות" כתב דרוויש בשנת 1964. השיר פונה אל נציג הממשל הצבאי הישראלי, המסמל עבורו את הרוב השלט, היהודי־ישראלי, והוא מכלה בו את מילותיו הזועמות, המייצגות את בני המיעוט הערבי, הנשלט. בין השאר נכתב בו: "אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַי, וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי, אֲנִי וְכָל יְלָדַי, וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ, מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה... אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב, בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהְיֶה לִי לְמָאֳכָל, הִזָהֵר... הִזָהֵר... מְהַרָעָב שֶלִי, מְהַזָעָם שֶלִי!"
ביום העצמאות וביום הנכבה עולים עשרות אלפי ערבים ליישובים הנטושים, שעל חלקם יושבים היום יישובים יהודיים, שכונות, אזורי תעשייה ושדות חקלאיים ודורשים לשוב, תוך שהם מניפים דגלי פלשתין ושרים את שירו של דרוויש. הנפת דגלי פלשתין הופכת את הדרישה האזרחית לשוב לנחלת האבות לדרישה לאומית.
המפגינים קוראים לנישול התושבים היהודים הנוכחיים מביתם, רק בשל היותם יהודים היושבים על אדמות ששימשו משכן לערבים, בעת מן העיתים. אגב, ביישובים אלה ישבו פעם צלבנים, יהודים ולפניהם גם כנענים.
באופן דומה, מצהירים ערביי לוד, רמלה, חיפה, עכו ויפו - חמש הערים המעורבות - כי הם בני המקום המקוריים, הם התושבים הילידים, ואילו המתיישבים היהודים אינם אלא פולשים, קולוניאליסטים. אילו נעשה סקר תושבים בערים אלו היתה הבדותה נחשפת: רוב תושביהן הערבים של הערים המעורבות נטשו אותן במלחמת העצמאות. לחלקן הגיעו עקורים מיישובי הסביבה שהתרכזו בהן, והתיישבו לצד המעטים בני דלת הארץ שנאחזו בבתיהם. ואם תשאלו לשם משפחתם תגלו את מוצאם: חלבי וחמאווי מסוריה, מסרי ומצארווה ממצרים, ימאני מהודו ומוגרבי ממרוקו. הם היגרו לכאן במהלך המאה ה־19, שנים אחדות לפני שהגיעו ארצה העולים הציונים הראשונים, חלק גדול מהם הגיע ארצה בתקופת המנדט הבריטי והתיישב בכפרי הארץ ובעריה.
אבל הם יאמרו לכם שהם בני המקום, הם ואבותיהם, שהם ילידי הארץ המקוריים ולכן היהודים שהגיעו אליה הם חבורה של פולשים.
החלטת האו"ם מ־1947 היתה הרע במיעוטו עבור העם היהודי ששאף למולדת לאומית. רק עמידה איתנה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית תמנע חזרה עתידית לגבולות החלוקה. זכויות דתיות ואזרחיות למיעוט הערבי ובתוכו לעקורים הן חובה של מדינת ישראל לאזרחיה. מאידך גיסא, היענות לתביעות יישוביות ולאומיות תביא לכריתת חבלי מולדת ולסיפוחם למדינה פלשתינית עתידית, מדינה שתלך ותתפשט בדרך זו על רוב שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.
חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה של היישוב הערבי בישראל כדי שנדע להתמודד בצורה חכמה עם מערכת ההסברה המשומנת שהם מפעילים כדי לקנות לעצמם זכויות ילידיות בלעדיות. עלינו לקדם את המיעוט הערבי, לשפר את תנאי חייהם, לפעול לשילוב אמיתי במערכות החיים לשוויון זכויות וחובות מלא, ואף לפעול להקמת פארקים למדע וטכנולוגיה ושכונות מודרניות ביישובים הערביים. אך עלינו להבהיר, בצורה חד־משמעית, כי חזרה לימים של לפני 15 במאי 1948 לא תיתכן לעולם.
הכותב הוא מומחה לנושא הסכסוך הישראלי־ערביטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו