הכוח להשחית

ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה והפגנת התמיכה לא העניקו לארדואן שקט ויציבות שלטונית • ספרי ההיסטוריה של הרפובליקה מלמדים שההפיכה הבאה כבר בדרך

הכל כתוב. צריך רק לעלעל בספרי ההיסטוריה, ונראה שארדואן פשוט לא עשה זאת מספיק. כתוב בהם גם על אנשים כמותו. רקע צנוע, אפילו עוני מעורב בסיפור, אמונה במטרה ציבורית מגיל צעיר, נכונות להקריב למען הקבוצה שעימה מזדהים (הדת, השבט, העם, המגדר, הגזע), מחיר המשולם על חשבון המשפחה והחיים הנורמליים (חיים במחתרת, בריחה, מאסרים), שחרור ובחירה למנהיגות, דמוקרטיה לרגע, ואחר כך - שלב הפרנויה. כל מי שנגדך הוא חתרן, המבקש ליטול ממך את השלטון שהעניקו לך ההמונים. כל מי שנגדך הוא בוגד (לא בך, אלא בקהילה כולה) וראוי לכל עונש. ואז הופכת הדמוקרטיה למותרות, שאפשר לדחות בגלל מצב החירום (הנמצא בעיקר בדמיונך).

וזה לא שאתה פועל בניגוד לרצון ההמון. להפך. ההמון זה אתה, ואתה זה ההמון. רק האנשים שבתווך מפריעים לשלמות הזו: הם, האנשים ברחוב, מבינים אותך ויודעים כי אנשים רעים רוצים לפגוע בך ובאינטרס הכללי. מי שאינם מבינים זאת הם הפוליטיקאים בעלי האינטרסים האנוכיים, אנשי התקשורת התרים אחר כותרות, בלי שטובת הכלל לנגד עיניהם, האקדמאים המוכנים למכור את נפשם למען קידומם בהיררכיה, אפילו אם יש בכך כדי לחשוף את האומה בקלונה. כך סטלין, מאו דזה־דונג, מוגאבה ואחרים. כל כך הרבה אחרים. ועכשיו ארדואן.

 

• • •

 

ועוד לא דיברנו על השחיתות, שאיכשהו מתחברת לכל שלטון רב־שנים, כפי שלימד אותנו הפילוסוף לורד אקטון לפני 166 שנה, באמרת האלמוות שלו: "כל שלטון שהוא משחית את האדם, ושלטון אבסולוטי משחית את האדם באופן אבסולוטי". שאלמלא כן, מי היה בונה לעצמו ארמון בן 1,100 חדרים? (רק המחשבה על החלפת נורות שרופות בכל כך הרבה חדרים מעבירה בי צמרמורת).

והרבה נכתב באותם ספרי היסטוריה עבי כרס על הטיהורים. זה לא רק אכזרי, זה גם ילדותי. עצם המחשבה שאפשר "לטהר" חברה מגורמים שאינם נוחים לך היא תמימה ונבערת, כי אנשים אינם חומר שמנקים ממנו סיגים. אפשר "לטהר" סופרים ויהודים, רופאים ומוסיקאים, שופטים וכותבי סאטירה, מחנכים וגנרלים, ותמיד־תמיד יישארו מי שיתנגדו ל"מטהר" ויחברו נגדו; אם המסגרת המשטרית תאפשר זאת - יעשו זאת באמצעות בחירות, ואם המסגרת הדמוקרטית תישאר רק מסגרת, ללא דמוקרטיה - הם יעשו זאת באמצעות ההפיכה הבאה. ההכנות לה החלו כבר למחרת כישלונה של קודמתה.

ולחשוב שההמונים המושעים והמפוטרים הללו יהפכו תומכים נאמנים של השליט, וייתנו את ידם להמשך המשטר הזה, המידרדר מדמוקרטיה אוטוריטרית לדיקטטורה בעלת מעטפת דמוקרטית מזויפת! האם לא ברור לארדואן כי הוא מקים את צבא ההפיכה הבאה? האם הוא מאמין שהאליטות הללו לא ייצרו ביניהן את הקשרים הצפויים? שלא יחפשו תומכים אמיצים? שלא יקדישו את זמנן כדי לאתר את נקודות התורפה שלו? שיסכימו לכבס את הכביסה המזוהמת בבית, ולא להיעזר בטורקים החיים בעולם והדואגים לגורל ארצם, ובאחרים שחרדים מהידרדרות?

ולחשוב שהנשארים בצמרת הצבאית, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, במערכת המשפטית, במערכת התביעה, בבתי הספר, באוניברסיטאות - כולם יראו וייראו? ישלימו עם הפגיעה הגוברת והולכת בזכויות האדם, ויחששו לפתוח את פיהם פן יבולע להם? שאיש לא יכתוב משהו ברשתות החברתיות, שאיש לא יפגין, שכולם ירכינו ראש מול מנהיג העם ויקבלו את כל משוגותיו כמובנות מאליהן?

 

אויבים מבית

בתי הסוהר לעולם לא יוכלו להכיל את כל מי שהשליט הפרנואיד חושד בו. תמיד יישארו אנשים בחוץ, תמיד ייוותרו מוקדי בעירה, תמיד יהיו כאלה שלא יסכימו להיות אנשי קש ואומרי הן, תמיד יהיו כאלה שלא יוכלו להביט במראה, עד אשר יעשו מעשה. אחרי הכל, פתהוללה גולן היה אחד האנשים הקרובים ביותר לארדואן, ולא היתה לארדואן שום בעיה לאפשר לו ולארגון הגדול שלו להשתלט על מערכת החינוך במדינה. עד אשר גולן חש שאינו יכול שלא לבקר את המנהיג. עבדוללה גול, נשיא טורקיה ה־11, היה איש האמון הבולט ביותר של ארדואן. כאשר "מפלגת הצדק והפיתוח" ניצחה בבחירות 2002, ומנהיגה, רג'פ טאיפ ארדואן (שבית המשפט אסר עליו לכהן במשרה ציבורית בעקבות מאסרו בשל הסתה אנטי־חילונית), נאלץ למצוא לו מחליף שלא יפנה אליו עורף בעתיד, היה זה גול שכיהן כראש הממשלה.

ואכן, כאשר החוק שונה בפרלמנט, ולארדואן הותר לכהן, נסוג גול לתפקיד שר החוץ וסגן ראש הממשלה, וארדואן התמנה לראש הממשלה. לכאורה, היה גול מין כפפה לידו של ארדואן, אך כשנבחר גול לנשיא, התגלו המתחים ביניהם, והתברר כי גול היה רחוק מלהתפעל ממהלכיו של עמיתו לשינוי אופי המשטר.

הוא הדבר באשר לפרופ' אחמט דבוטאולו, ששימש יועצו המדיני של ארדואן, ואחר כך שר החוץ שלו, אשר המליץ על אפס חיכוכים עם מדינות האזור (עד שמומשה המדיניות ההפוכה מכך). מאוחר יותר מצא עצמו ראש הממשלה, עד שנאלץ להתפטר, לפני עשרה שבועות, על רקע התנגדותו לשינוי החוקה ועל רקע מדיניותו של ארדואן כלפי המיעוט הכורדי. ראשי הקמים על ארדואן בסיבוב הבא יהיו בני חוג הנאמנים לשעבר, האנשים שעליהם סמך בעיניים עצומות, ואשר נבהלו מן הדרך שבה החליט ללכת.

עונש המוות שהוא מבקש להחזיר לטורקיה לא ירתיע אנשים אמיצים וגאים. בחלקה השני של המאה ה־20 הגיע העולם החופשי להכרה כי עונש מוות אינו ראוי. נקודה. שום מדינה שיש בה עונש כזה אינה יכולה להיות חברה באיחוד האירופי, למשל. רק יפן ומדינות מסוימות בארה"ב עדיין לא ביטלו את העונש, והחזרתו לטורקיה רק תרחיק את המדינה מן המועדון הדמוקרטי.

אפשר לשתק את רוב האנשים חלק מן הזמן, אפשר לשתק חלק מן האנשים רוב הזמן, אך אי אפשר לשתק את כל האנשים כל הזמן, ולכן ניסיון הדחתו הבא של ארדואן כבר נמצא חודש בהכנה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו