לכידתה של החוליה שרצחה בראשית החודש את מיכאל מרק ז"ל לא צריכה להפתיע: כמו במקרים קודמים, השליטה של השב"כ בשטח איפשרה סגירת מעגל מהירה יחסית, עוד לפני שהמחבלים הצליחו לשוב ולפעול.
ההצלחה הזאת מתבססת על שליטה מבצעית מוחלטת בשטח, על כיסוי מודיעיני נרחב ועל שילוב של מקורות, עבודת דסק, חקירות, מבצעים וטכנולוגיה, שמאפשרים סיכול של מרבית הפיגועים ופענוח מהיר של אלה שבוצעו. זה גם הבסיס לירידה הנמשכת בהיקף הפיגועים בחודשים האחרונים; ביחד עם כוחות צה"ל (ופעילות מקבילה של כוחות הביטחון הפלשתיניים) - ובשילוב מהלכים מדיניים, ובראשם האיסור על חברי הכנסת לעלות להר הבית - הצליח השב"כ לבלום כמעט לחלוטין את גל הטרור.
דווקא על רקע הדומיננטיות הזאת בולט גם הכישלון: החוליה שרצחה את מרק חמקה לשב"כ מתחת לרדאר. חבריה היו מוכרים (אסירים לשעבר) ואמורים היו להיות תחת מעקב. העובדה שהם הצליחו להשיג נשק ולרצוח מחייבת תחקור ובדיקה לאחור אם ניתן היה לעלות על עקבותיהם קודם שפעלו. תחקיר כזה חיוני גם להפקת לקחים לעתיד; אחת המגמות הבולטות בטרור היא חקיינות: כל חוליה שמצליחה, מעודדת אחרים ללכת בדרכה. מכאן שמול המאמץ המתמיד של חמאס להוציא פיגועים, יש לסיכול המוקדם חשיבות לא רק במניעת הפיגוע המיידי, אלא גם באלה שיבואו אחריו.
בינתיים צפוי הדיון הציבורי להתמקד (שוב) במחירה של עיסקת שליט; מחמד עמירה, הנהג שהסיע את המחבל לפיגוע, שוחרר במסגרת השלב השני של העיסקה. סביר שעניינו יעמוד לעיני שרי הקבינט, שיתכנסו לדון במסקנות ועדת שמגר שעסקה בסוגיית המחיר שצריכה ישראל לשלם במקרים של חטיפות עתידיות.
ספק רב אם הממשלה (כל ממשלה) תרצה לחשק את עצמה בהחלטות שיסנדלו אותה בעתיד, וספק רב עוד יותר אם החלטות כאלה אכן יצמצמו את המוטיבציה לפיגועים ולחטיפות. הכפר צוריף, שבו חוסל אתמול מוחמד פקיה, רוצחו של מרק, הוא דוגמה טובה לכך: ההיסטוריה שלו שזורה במחבלים ובפיגועים - הבולטים שבהם בוצעו בידי "חוליית צוריף", שהיתה אחראית לפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב ולחטיפתו ולרציחתו של החייל שרון אדרי - והשב"כ יידרש לרכז עתה מאמץ מיוחד סביבו כדי לבלום את הפיגוע הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו