ההתפתחות התרבותית, הדתית, המדינית והמדעית שלנו היא תוצר של ויכוחים ושל ערעור מתמיד על האמיתות • אז מתי הפכנו ללוחמים במלחמה אחרת: השתקת הצד היריב?
1 מה קרה לנו שאנחנו פוחדים ממילים? ממתי העם היהודי פוחד ממלחמת רעיונות ומלחמת תרבות? מבלי משים הפכנו ללוחמים במלחמה אחרת: השתקת הצד היריב. המשפט הנדהם "שמעתם מה הוא אמר?!" היה ללחם חוקנו, הוא מפרנס את חובבי השערוריות המתעניינים בסערה האישית (בדובר עצמו: יתנצל או לא) ולא בוויכוח העקרוני.
פיתחו את ספרות עמנו וראו, שמלחמת הדעות היא עילת הקיום (raison d'être) של תרבותנו. כך נולדנו, מתוך סערת המלחמה באלילות וברעיונות נוספים בסביבת קדמונינו, וכך צמחנו בתהליך דיאלקטי של ויכוחים פנימיים בתוך החברה היהודית באשר לדרכנו.
פיתחו תנ"ך, משנה, מדרש, תלמוד, ספרות חיצונית ופילוסופיה יהודית; עיברו על מיליוני דפי המפעל האדיר של השאלות והתשובות (שו"ת) - לא תמצאו רגע אחד דל, שבו שרר קונצנזוס על משהו. התרגלנו לקרוא סיפורים תנ"כיים על פי סופם. אבל מה מלמדת החזרה האינסופית על סיפור קורח - האם רק על נזקי המחלוקת? או שמא על קיומה של המחלוקת, ולא סתם מחלוקת, אלא עם משה עצמו! לאחר שקורח ועדתו נבלעו באדמה, נעלמו המחלוקות, פסו מלחמות התרבות?
מה היה סיפור המרגלים, האם לא מחלוקת אדירה באשר לייעודו של העם? וסיפור פינחס שקם מתוך העדה והרג מנהיג משבט שמעון שבחר בבת זוג מדיינית - האם הוא דוגמה ומופת, או שמא יש להסתייג ממנו כפי שעשו חכמינו במדרש?
האם אפשר לתאר את ההתפתחות התרבותית, הדתית, המדינית והמדעית שלנו ללא הערעור המתמיד על האמיתות השולטות בכיפה? אינני יודע אם פרידריך הגל ראה דף תלמוד מימיו, אבל תבנית ההתפתחות ההיסטורית שניסח: תזה, אנטיתזה וסינתזה (המשמשת בסיס לאנטיתזה הבאה) היא תבנית חשיבה שהוטמעה בעמנו במשך אלפי שנים.
2 בכל פעם שנשמע החשש מ"פגיעה בדמוקרטיה" - בגרסאות שונות המתנקזות לנבואת זעם קבועה על "פשיזם" המאיים לבולענו - אני תמה. מתי שלטה בתולדותינו דיקטטורה מהסוג הפשיסטי, הנאצי או הקומוניסטי? מתי היה אדם שסגדנו לו? האם היחס של המוני העבדים למשה - גואל העם, מנהיגם, המחוקק העליון ונביא האלוהים - תואם את התארים הללו? כמה מכות ספג העם בכל פעם שעירער על מנהיגות משה, ולא נכנע? מדוע לא השתרר קונצנזוס אפילו סביב משה בדורו?
משום שבתשתית הסיפור המכונן שלנו כעַם בהיסטוריה, חי ותוסס המאבק המתמיד בקיבעון הרוחני והרעיוני. הוויכוח של אברהם עם האלוהים, למשל על גורל סדום, הוא מדהים. עצם הערעור על האבסולוטיות של האל, המחשבה המהפכנית שהאדם, יציר כפיו של האל - יכול לצאת נגדו - היא שינוי רדיקלי. "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ", אומר הנביא ירמיהו, ובכל זאת "אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ..." הוא קורא את האל למשפט ולוויכוח חריף. זאת המורשת התרבותית והדתית שלנו, והיא לחלוטין אינה מובנת מאליה. באיסלאם, למשל, אין מצב של ערעור אנושי על האבסולוטיזם האלוהי. מכאן נגזרת תפיסה פוליטית וחברתית שונה, והדברים ארוכים.
יש הטוענים שפרויד לקח את רעיון "רצח האב" מתרבות אחרת. אינני מסכים לכך. רצח האב נמצא בראשית ספר הספרים, באכילה מעץ הדעת למרות האיסור המפורש והיחיד(!) שאסר האל על האדם. מול ה"לא" שהציב האב, עשה הבן את ההפך ובכך יצא לחירות התודעה, הגשים את עומק רעיון הבחירה החופשית, היפרדות מחבל הטבור של ההורה לשם גיבוש האישיות העצמאית של המתבגר. כך - לפי "בראשית" - החלה ההיסטוריה. הגירוש מגן העדן הוא היציאה מתחום המיתוס לתחום הלוגוס, ממצב של קיבעון וחוסר תנועה למצב של "ואלה תולדות" - אירוע מוביל לאירוע; זמן רציף (ליניארי) ולא "מעגלי".
3 עכשיו אפשר להבין שסיפור ניתוץ הפסלים שחכמינו הוסיפו ל"ביוגרפיה" של אבי האומה, אברהם, מתאר "רצח אב". אברהם לא ניתץ פסלים ברחוב; אלו היו הפסלים של אביו תרח! מקור קיומו הכלכלי ומושא אמונתו הדתית. אתם מבינים עד כמה מושרשים בתוכנו המהפכנות והוויכוח המתמיד עם כל מה שזז - נכון יותר כל מה שלא זז, שעם השנים הפך בתודעתנו לפסל. זה הרי עומק הדיבר השני "לא תעשה לך פסל" - היום כמעט לא עושים פסלים למטרות דתיות, אבל בהחלט עושים פסלים רעיוניים וסוגדים להם, לכאורה ללא אפשרות ערעור. לא פעם, דווקא בחלק המתיימר להיות ליברלי, נמצאים לא מעט פסלים רעיוניים, אלילות חברתית ומשטרת מחשבות התוקפת באלימות כל שאינו מתיישר עם עקרונות האמונה הליברלית.
מדוע אנחנו כה פוחדים משחיטת פרות קדושות - זה הרי חלק בלתי נפרד מתרבותנו. מי לנו גדול כאדון הנביאים ששחט את הפרה הקדושה מכל: שבר את לוחות הברית שהמקרא העיד ש"מעשה אלוהים הֵמָּה"! מה יועילו הלוחות מול העגל; במקרה הטוב, יחליפו את העגל בלוחות וישתחוו להם. שבירת הלוחות היא "טיפול בהלם"; לא הלוחות קדושים, אלא מה שנכתב עליהם, המילים, הרעיונות, ואפילו להם אסור לסגוד באופן עיוור.
דבר אחד הוא לשלול את היריב האידיאולוגי לגופו של אדם, ודבר אחר לשלול את האידיאולוגיה שלו, או לכל הפחות להיאבק בה - בה ולא בו. מותר בהחלט להילחם באידיאולוגיה היריבה, ואסור להשתיק קולות מנוגדים, גם אם הם אינם ערבים לאוזני קובעי טעם וטון בכל מחנה שהוא. השתקת הקולות המתנגדים לקונצנזוס המדומיין היא־היא הפשיזם שממנו מזהירים - כמה אירוני - אותם משתיקים.
מדוע מתחוללת מהומה סביב עצם הדיבור נגד רעיונות דתיים, ומצד שני נוצרת מהומה סביב השמעת רעיונות דתיים? מה הבעיה שרב בישראל חולק על התרבות (במידה שהוא חולק על התרבות, ולא על זכות היחידים לחיות כראות עיניהם) שמייצגת הקהילה הלהט"בית? כך באשר לעמדות קצה הנאבקות בתרבות המזרחית, בתרבות המתנחלים, בעמדות דתיות וחרדיות - מה הפחד מהשמעתן? לא מסכימים איתו, אדרבה, התווכחו איתו בשצף קצף, הביאו ראיות לפה ולשם, הגחיכו את הדברים, הוקיעו אותם, פרקו את הרעיונות לגזרי גזרים, לתפארת הבירור הרעיוני. זה לא קורה במרחב הציבורי, שמעדיף להשתיק ולאיים על כל מי שחורג מהקונצנזוס המדומיין. אבל היכן נקבע הקונצנזוס הזה ומי מחליט עליו? מדובר בפרה קדושה, בפסל ובעבודה זרה. מצווה לנתץ אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו