1. אם אתם מחפשים חן באליפות הפוטנציאלית של הפועל ירושלים, חיסכו את מאמציכם. ירושלים ג'יעג'עה את דרכה אל משחק הגמר, כמו שגימגמה את דרכה אל חצי הגמר. במרדפה הלא מוצהר אחרי מכבי ת"א, זהותן התהפכה וירושלים מצאה דרך לנצח גם כשהיא נתקלת בדרכים ללא מוצא ומוכיחה שתמיד יש מוצא. למרות שהישג אחד כבר נרשם לזכותה: היא מוציאה את המיטב ממאמני יריבותיה, אבל אז גם מוציאה את המיטב מעצמה כדי להתגבר על המכשולים ששמים בדרכה.
אריק שיבק ישב וראה, מן הסתם גם רשם. אולי לשווא, כי נדמה שירושלים כל כך בטוחה בכאוס שיריבותיה יוצרות לה, שהיא התרגלה אליו, מחבקת אותו ואז חונקת אותו, והכל באהבה. ואם זה ייגמר בתואר, יזכרו את הדגל המונף בתקרת האולם, ורק המתייסרים יזכרו את הייסורים. הערב, למשל, ליאור אליהו, בפעולות הגנתיות, כן הגנתיות, על קאליף וייאט, שינה מומנטום של משחק שנראה היה שזורם למפרץ אילת. בכלל, דני פרנקו צריך לשלוח הבוקר זר פרחים גדול לווייאט עם תודות ארוכות על שמירת הסיכוי לאליפות שנייה.
2. כשקטש לקח את הנסיוב שפיתח שרון אברהמי, שהחליש את המערכת החיסונית של ירושלים, והפך אותו לאזורית גירסה 2.0. עם מאבק הרואי בריבאונד, ומציאת המיס־מאצ' שיצרו דיאנדרה קיין במשחק ענק ואלאדה אמינו, האיש שירושלים לא מצאה פתרון לשרוכיות שלו, וייאט התחבא ברקע, מציץ כל רגע והורס. כמו גל שמתעלל בארמונות חול שבנו ילדים. וייאט הוא שחקן עם הרבה טקס בישבן. הוא נראה לעיתים כמו החקיין שמחקה את כוכבי האן.בי.אי, עם מניירות של סופרסטאר, רק שלפעמים זה ללא הסופרסטאר, אלא יותר סופרמרקט של טעויות. כמעט בכל צומת מרכזי שבו אילת יכלה ליצור מומנטום ואז גם להכריע את ירושלים, וייאט חירב. בסוף הרבע הראשון זרק מוקדם מדי ועלה לקבוצתו בשש נקודות של יותם הלפרין. בפתיחת המחצית השנייה עם זריקה טפשית, ואז שלשה קשה במעבר כשהקבוצה במומנטום, מובילה בשלוש הפרש, וירושלים על הקצה. מרוב רצון לקחת, וייאט נתן. בלי שכל, בלי דאגות, בלי גמר.
3. ואולי כל הייסורים האלה, של מכבי ת"א, הפועל ת"א, אילת ושאר הקבוצות, נוצרו למטרה ראויה - כדי שירושלים תיקח אליפות ותוכל להקדיש אותה למשפחתו של אלון בקל ז"ל, אוהד הקבוצה שנרצח בפאב בדיזנגוף בת"א. שנזכור אותו, את הטוב שבו, את הטוב שבאדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו