מינויו של ליברמן לשר הביטחון הוא בעיה מוסרית • אמנם אינו הנץ הראשון בתפקיד, אך עברו הפוליטי משדר חוסר אחריות - שאין לו מקום בתפקיד כה רגיש • כעת עליו להוכיח שיקול דעת ומקצועיות
"הוא עוד יפתיע", יש אומרים עם כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון שבמחנה רבין בקריה בתל אביב - וזה בהחלט יכול להיות. כיוון שלמילים של ליברמן מעולם לא היה שום ערך. כיוון שהוא מצא עצמו, כבר פעמים רבות, אומר דבר אחד ועושה דבר אחר. כיוון שהוא מתנהג כבר שנים רבות כאילו הבוחרים אווילים. כיוון שהוא ציני עד אימה, כוחני ורוצה מאוד בהטבעת חותם. הכל יכול להיות: ממאמץ להסדר מדיני על בסיס חלוקה מרחיקת לכת של הארץ (שעליו הוא כותב כבר שנים), ועד לעידוד הממשלה ליציאה למלחמה בלתי הכרחית (בגלל אותו פתיל קצר שלו, ששום ניתוח כבר לא יצליח להאריך).
כבר ידענו כמה הפתעות בתפקיד החשוב הזה, שהוא שני רק לראש הממשלה. הגדולה שבהן היתה פנחס לבון. כשכיהן כשר החקלאות וכמזכ"ל ההסתדרות הכללית, היה נחשב ליונה פוליטית ולאינטלקטואל מבריק. כשהפך לשר הביטחון היה לניצי במיוחד, עד כדי חוסר אחריות.
לעומתו, עזר ויצמן, שנחשב במשך שנים ארוכות ל"ילד הנורא" של צה"ל, ואשר דיבר בהתלהמות על מהלכים לחיזוק שליטתה של ישראל בגדה המערבית, היה שר ביטחון זהיר ואחראי. הוא תרם להשלמת מהלך השלום עם מצרים והתפטר על רקע מה שזיהה כאי רצונו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, להתקדם במהלך שבו תמך - הקמתה של אוטונומיה פלשתינית.
מי שהפתיעו במיוחד היו ראשי הממשלה: לוי אשכול, שמצא עצמו נגרר למלחמה הרואית; מנחם בגין, שוויתר על כל סיני בניגוד להבטחותיו לפני הבחירות ואחריהן; יצחק שמיר, שלחם בכל כוחו בכינון ועידה בינלאומית לשלום, ולבסוף מצא עצמו בוועידת מדריד; יצחק רבין, שהסתייג ממו"מ עם אש"ף והתנגד לנסיגה מן הגולן, אך חתם על הסכמים עם אש"ף והתחייב לרדת מן הגולן; בנימין נתניהו שהבטיח, כראש האופוזיציה, לבטל את הסכמי אוסלו, וכשהגיע לשלטון מימש אותם "בדרכו" ויצא מחברון; וכמובן אריאל שרון, שהכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב", אך יצא מכל רצועת עזה, ללא הסכם, ונשאר בתל אביב.
מרחב תמרון
נדמה לי שלפחות בקרב חלק מן האישים הללו (חוץ משמיר) בער הרצון לצאת מן התדמית שלהם, להוכיח לעצמם ולעולם כי הם אינם מי שחושבים שהם, וכי הם מסוגלים לקבל החלטות ולבצע מעשים הרחוקים מאוד מן התווית שדבקה בהם. מרחב התמרון הקיים בידי שר גדול בהרבה מן המרחב הפורמלי. זה נכון כפל כפליים כאשר מדובר בשר הביטחון, בעיקר באותם רגעים של דמדומים (למשל כאשר ראש הממשלה אינו זמין בגלל נסיעה סודית).
זה נכון גם במצבים של ויתור על הזדמנות ביטחונית נדירה או בפעמים שבהן הצבא מציג בפני הממשלה או הקבינט תמונה מסוימת, אשר ראש הממשלה והשרים אינם מסוגלים לאמת או להתעמת איתה. מצב שבו קיימת הסכמה מלאה בין שר הביטחון לרמטכ"ל, לראש אמ"ן וברוב המקרים - למפקד חיל האוויר, הוא מצב שבו ראש הממשלה מתקשה מאוד להציג עמדה הפוכה, ואילו השרים, רובם, מנוטרלים.
תארו לעצמכם מצב (מעשה שהיה) שבו התקבלה ידיעה שטרוריסט "בכיר" עלה על מטוס במדינה מסוימת, לאחר תקופה ארוכה שבה חיפשנו אותו בכל מקום אפשרי. שר הביטחון ידע שיש לו חלון צר מאוד של הזדמנות ליירט את המטוס, אך הבין שזו עלולה להיות תקרית בינלאומית.
הוא התקשר לראש הממשלה, שהיה באמצע מהלך שלא היה יכול להפסיקו. בסופו של דבר, הספיק ראש הממשלה לחזור אל שר הביטחון, אשר סיפר לו על ההזדמנות. ראש הממשלה, שהיה מרוחק ממשרדו באותה שעה, היה תלוי אך ורק במידע של שר הביטחון, ראשו היה נתון בעניינים אחרים (חשובים הרבה פחות) באותו רגע, והוא נתן לשר הביטחון את אישור הפעולה.
התוצאה: המטוס יורט, האיש נעצר, אך התברר כי הוא נושא את שמו של הטרוריסט, אבל איננו האיש שאותו חיפשו (המטוס שוחרר לאחר שעות אחדות). אחר כך שאלו במערכת כיצד לא הבינו כי אדם שיודע עד כמה ישראל מחפשת אחריו, לא יטוס בשמו, בשום טיסה מסחרית.
מצד אחד, כפסע היה בין החלטת ראש הממשלה לבין החלטה של שר הביטחון, שלא להמתין עוד דקה לתשובת ראש הממשלה, כאשר מפקד חיל האוויר דוחק ומאיץ בו, בקו השני, לקבל החלטה ולנצל את ההזדמנות. מצד שני, החלטת ראש הממשלה היתה אינטואיטיבית לחלוטין, ללא שום יכולת להתייעץ בגורם מקצועי, שהיה יכול להעלות תהיות לגבי אישור או ביצוע הפעולה.
הזדמנות לתקן
אין סוף לתיאורים על אודות מצבים שבהם המערכת הצבאית (מתוך רצון למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר) מנווטת את הקברניט בלי שבידי מקבל ההחלטות יש כלים למבחן. נכון שמאז הקמת המועצה לביטחון לאומי השתפר המצב, ובידי ראש הממשלה יש מערכת המסוגלת לבחון ולהעריך, אך אין היא מסוגלת לפעול בקצבי הזמן של הצבא. גם כאשר עמדו בראשה אנשים דעתנים וידענים, הם לא הצליחו להוות משקל נגד לבעלי הדרגות הנכנסים לישיבת הקבינט, כשבידיהם מפות ומצגות ועל פניהם ארשת חתומה.
שר הביטחון החדש אינו מהווה בעיה בשל היותו אזרח או כי שירת כאפסנאי. הוא מהווה בעיה מוסרית בשל התיקים הפליליים שבהם נמצא אשם או שהוחלט שלא להעמידו למשפט בגינם, מחוסר ראיות. הוא גם מהווה בעיה ביטחונית בשל האיומים שפיזר בחוסר אחריות בשנים האחרונות וחוסר האחריות שגילה בתפקידים קודמים שלו - כמו אותו נאום מתלהם שנשא בעצרת האו"ם כשר החוץ.
רצוי מאוד לאפשר לחברי הקבינט להבין טוב יותר מה מציעה להם מערכת הביטחון, וככל שיבינו יותר - בעזרת גורם מקצועי - כן ייטב. אבל מעשי הרבה יותר להתפלל כי במערכה הזו בחייו יחליט ליברמן לשחק את תפקידו של המדינאי האחראי, משום שמרגע שקיבל את התפקיד - היכולת האמיתית לבקר אותו, להתעמת איתו או להגביל אותו הופכת קטנה ממה שנדמה לאלה האומרים כי הוא לא יהיה שם לבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו