פתאום קם אדם

כשם שגאולת האדם קשורה בגאולת אדמתו, כך גאולת העם; זאת תשתית הרעיון הציוני • מה עושים כשאין גואלים לארץ, וההנהגה הרוחנית לא דוחפת לשנות את מצבנו - האם אבדה תקוותנו? • עיון בפרשת השבוע

 

1

רבים יעסקו השבת בפוליטיקה הבוערת. זה מניח לנו מקום להתגדר בנושא הקשור לזמן הארצישראלי העכשווי, חודש אייר וימי עצמאותנו. נדבר על "גאולת קרקעות", שהציונות חידשה על סמך המונח המקראי "גאולת הארץ", שנקרא השבת בפרשת "בהר" (ויקרא כה).

החיבור לארץ, המחויבות לאדמה - עיבודה, הפרחתה, יישובה וההגנה עליה - הוא נושא שהיה עלינו ללמוד מהתחלה, אחרי מאות שנים שבהן התרחקנו מהארץ ועסקנו (כמעט רק) במלכות שמיים. כך נאמר בפרשה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ! כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי; וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה).

החוק המקראי הקדום הרשה לסחור בנחלת אבות לתקופה מוגבלת של 50 שנה, גם אז, מצווה היתה לגאול את האדמות ולא להמתין לשנת היובל. גאולת הארץ במובן המקראי היתה קניית האדמות מידי אלה המחזיקים בה, לשם השבתה לבעלים המקוריים. 

אני כותב את הדברים ביושבי בעיר רחובות שקמה כתוצאה מפעולה כזאת. אדמותיה (ח'רבת דוראן) היו הראשונות שנקנו בידי יהושע חנקין, "גואל האדמות", שלווה לצורך כך סכום כסף גדול.

למזלו (מזלנו) הגיע ארצה א"ז לוין אפשטיין, ממייסדי חברת "מנוחה ונחלה", שחיפש להקים בארץ מושבה שלא תהיה תלויה בברון רוטשילד. אפשטיין קנה את האדמות וכך קמה רחובות ב־1890. באופן דומה רכשו גופים ציוניים מיליוני דונמים שעליהם הוקמו ערים, מושבים, כפרים וקיבוצים ששירטטו מחדש את מפת הארץ. 

 

2

"כִּי יָמוּךְ (ירד מנכסיו) אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". גאולת האדם קשורה בגאולת האדמה, והיא מוטלת קודם על הקרובים להשיבה למשפחה.

"וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל" - אם אין גואל - מוטלת על הבעלים המקוריים החובה להתאמץ ולהשיג הסכום הדרוש כדי לגאול נחלתו.

"וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ" (אם לא השיג סכום הכסף הדרוש) - וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ (תישאר השדה שמכר בידי הקונה) עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".

כדרכו של מקרא, הדברים אינם נשארים במישור הפרטי אלא משיקים למישור הלאומי: לא רק גאולת האדם אלא גאולת העם; כשם שגאולת האדם קשורה בגאולת אדמתו, כך גאולת העם. זאת תשתית הרעיון הציוני: החזרה אל האדמה, גאולתה, רכישתה והפרחתה מחדש, היתה הבסיס המעשי לשיבת ציון, לקיבוץ גלויות ולחזרתנו הביתה. 

הרעיון הזה מופיע באופן יוצא דופן בחיבור "אור החיים" של אחד מגדולי פרשני המקרא במאות האחרונות, ר' חיים בן עטר, שנולד במרוקו ב־1696 בעיר סאלי, למשפחה של מגורשי ספרד.

לפני 277 שנה בדיוק, בחודש אייר תצ"ט (1739), עזב בן עטר את מרוקו לארץ ישראל. בדרכו עשה באיטליה ובאלג'יר כשנתיים ובקיץ 1741 עלה ארצה יחד עם 30 מתלמידיו ומשפחותיהם. בתחילה עשו שנה בעכו ואז עברו לירושלים, שם הקים שתי ישיבות.

כל אותה עת, קרא ליהודי העולם לעלות ארצה, בדרשות, בספרים ובמכתבים: "קול יצא מאת ה' בלב כל בחירי המוני עַם אלוהי אברהם... לעלות לעיר סביב לה הרים... לומר: די לצער הפרידה!... קומו ונעלה אל הר ה', בבנינו ובבנותינו... לקיים כל דבר: כל הכתוב לחיים בירושלים".

לחרפתנו, קריאותיו לא נענו. רוב העולם היהודי לא התעורר לעלות ארצה. 

 

3

וכך כתב בפירושו הנועז: "פרשה זו תרמוז עניין גדול והערה ליושבי תבל". "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" - התנהגות עם ישראל השפיעה לרעה על ה"עליונים", ו"התמסכן עמוד הקדושה". "וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" - אחוזת האל, "ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות", כלומר חורבן הבית והיציאה לגלות. "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" - "הודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'". 

כיצד יגאלו הצדיקים את הבית החרב? "והגאולה תהיה בהעיר לִבות בני אדם ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תֵשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם? ומה יֶעֱרַב לכם החיים בעולם (מחוץ לארץ ישראל)... וימאיס בעיניו תאוות הנדמים (ימאיס בעיניהם את הדמיון שהגלות טובה לנו) ויעירם בחשק הרוחני... עד אשר ייטיבו מעשיהם". זה לא קרה, והצדיקים לא עוררו את העם לעלות ארצה. ובן עטר מעיר מנהמת ליבו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". 

מה עושים כשאין גואלים לארץ, וההנהגה הרוחנית לא דוחפת לשנות את מצבנו - האם אבדה תקוותנו? "'וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל' - אין איש שָׂם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה - אל תאמר כי ח"ו אבדה תקווה, אלא 'וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ'" - "כי הייסורים והגלות הם תיקון האומה להכשירה". היד המופיעה בפסוק היא לפי פירושו "מידת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעותה ישיג למצוא כדי גאולת הבית". בלשוננו, אם לא נבוא ארצה בטוב, ניאלץ לברוח לכאן מפני הצרות הקשות.

"'וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב' - אם יראה האדון כי אין כוח בעם לסבול חבלים (כאבים) עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואָפַס בהם כוח הסבל - 'וְהָיָה מִמְכָּרוֹ... עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל' - שהוא זמן המוגבל לגאולה בְּעִתָּהּ (בזמנה). 'וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ' - כי קץ הגלות יֶשנוֹ אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים חס ושלום".

בפירוש הפסוק הבא, דיבר על החורבן כסוג של גאולה, מפני שלא העַם נחרב, אלא הבית; בלשון המדרש: "השליך ה' חמתו על עצים ואבנים" (כלומר על נכסים חומריים). ובן עטר מסכם: "שזולת זה (אם לא היתה חמתו ניתכת על הבית) לא היה נשאר מישראל שריד ופליט! ואם אין ישראל - אין בית המקדש ולא ירושלים! לזה "והיתה גאולתו" של עַם וגאולת הבית - כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם". 

כ־150 שנה מאוחר יותר, התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון שבו קרא ב"ז הרצל: "כיום אנו יכולים להגיד בבטחה, בלי שיחשדונו בכוונה לעורר עלינו את רחמי מתנגדינו: אנו גמרנו את החשבון עם עצמנו... אנו, יש לומר, שבנו הביתה". יש תקווה. בוודאי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו