לאחרונה תיאר יועצו של הנשיא אובאמה, בן רודס, כיצד "מכרו" האמריקנים את הסכם הגרעין ובאילו מניפולציות השתמש הממשל האמריקני. שימוש בתקשורת לקידום מטרות מדיניות אינו המצאה של הנשיא אובאמה או של ארה"ב, אך רודס, שמוגדר כמי ש"כתב מחדש את הכללים לפי העידן הדיגיטלי", שיכלל את השיטות להכוונת מידע לדרגות שלא היו מביישות אף את הדמויות שבספרו של ג'ורג' אורוול "1984".
"משימתנו", מעיד כותב הנאומים של אובאמה ואחד מעמיתיו של רודס, היא "לעצב מחדש את הנרטיב האמריקני". לא פחות. לגבי הסיפור האיראני הוסבר לציבור כאילו ממשל אובאמה התחיל במגעיו הרציניים עם האיראנים רק ב־2013, אך לאמיתו של דבר המגעים החלו הרבה קודם והסיפור על רוחאני "המתון", כביכול, הומצא כדי למכרו לקונגרס ולציבור. רודס עצמו מתוודה במסגרת אותו מאמר ב"ניו יורק טיימס מגזין": "אמנם הייתי מעדיף שרוחאני וזריף (שר החוץ האיראני) יהיו רפורמטורים אמיתיים, אך איננו בונים על כך...".
כשמחבר המאמר שואל את ליאון פאנטה, שר ההגנה וראש ה־CIA לשעבר בממשל אובאמה, אם "פתיחותו" של הנשיא כלפי איראן וטענתו שקיים בו מחנה מתון משמעותי היו מבוססות על הערכות המודיעין האמריקני, תשובתו שלילית: "לא היה שום ספק שגדודי אל־קודס והמנהיג הראשי (חמינאי) הם שהנהיגו את המדינה וכי לבעלי דעות אחרות לא היתה השפעה כלשהי". פאנטה גם מאשר שהמכתבים הסודיים שאובאמה שיגר לחמינאי ב־2009 וב־2012 הוסתרו מפניו, וכשנשאל אם כשאמר בזמנו לרה"מ נתניהו ולשר הביטחון ברק, כדי לסכל אפשרות של מתקפת מנע ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, כי הנשיא רציני בהודעתו "שלא ירשה לאיראן להגיע לפצצה", אכן האמין בכך בעצמו - השיב גם כן בשלילה.
מעבר לעניין האיראני, חשוב אולי עוד יותר להתייחס לקונספציות המדיניות האחרות שמשתקפות מה"פרופיל" של רודס, שלדעת רבים הוא "הקול המשפיע ביותר היום בעיצוב מדיניות החוץ של אמריקה לבד מהנשיא עצמו". רודס, "ילד הפלא" בן ה־38 של הבית הלבן, הוא בן לאם יהודייה ולאב טקסני נוצרי שפעם בחודש לקח אותו בילדותו לכנסייה, ורודס מעיד שגרם לכך שירגיש כ"ילד יהודי בכנסייה" ובליל הסדר כ"נוצרי־יהודי". אולי מכך נובע פיצול אישיותו גם בנושאים אחרים. רודס, שרואה בכל הדמויות שהיתוו בעבר את מדיניות החוץ האמריקנית "תופעות מיושנות", סבור שעל ארה"ב להתעלם משיקולים מקובלים דוגמת "אייפא"ק איננו אוהב את זה" או "ממשלת ישראל איננה אוהבת את זה", שעל אמריקה "להשתחרר מבריתותיה עם מדינות כמו ערב הסעודית, מצרים, ישראל וטורקיה" וכי "מהלך אמיץ אחד יוכל לנתק אותה מהמזרח התיכון".
יועצו של אובאמה מעדיף שלא להשיב על שאלות לא נוחות הנוגעות לתסבוכת בסוריה או לקשרים שבין איראן לחיזבאללה, ולכן נראה שההתעלמות מהן בהסכם הגרעין היא חלק מהקונספציה המזרח־תיכונית הכללית של רודס עצמו ושל הממשל. במחלוקות עם וושינגטון, אפוא, אין מדובר בהבדלי הערכה או מדיניות גרידא, ואף לא ב"כימיה לקויה", אלא בפערים עמוקים של השקפות פילוסופיות לגבי העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט, שכמעט אי אפשר לגשר עליהם. השאלה היא באיזו מידה מצב זה ישליך גם על הממשל הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו