1. בחג החירות פרסם ארגון Freedom House את מדד חופש העיתונות העולמי ולימד אותנו שבסוגית החופש יש לו מה ללמוד. לא הרי חופש באמריקה או נורבגיה השבעות כהרי חופש בישראל. אינני משוכנע שבהינתן סבך התנאים המדיניים, הביטחוניים, החברתיים, ההיסטוריים, הדתיים והגיאופוליטיים שישראל פועלת בהם - ארה"ב או נורבגיה, למשל, היו מתפקדות כדמוקרטיות כמו בישראל. פעם אחר פעם אנחנו רואים שמדינות העולם שופטות אותנו ממקומן הן, ללא ההקשר המלא של התמונה. לא מפיהן אנו חיים.
ישראל, ע"פ הארגון, אינה נהנית מחופש עיתונות "מלא", והסיבה היא בעיקר העיתון שאתם קוראים עכשיו: "ישראל היום". מה אתם יודעים, עד לפני פחות מעשר שנים העיתונות הישראלית נהנתה מחופש מלא. זוכרים? קיץ 2005 והשנתיים שלפניו - תכנית ה"התנתקות" יוצאת לדרך והעיתונות הישראלית במתקפה משולבת על חופש הדעה והמחשבה. כל מי שהתנגד לתכנית הטיפשית הוקע מייד כמחרחר מלחמה; מי שהזהיר מפני טילים על אשקלון ואשדוד, הוצג כהוזה בעל דמיונות. או למשל בשנות אוסלו העליזות - זוכרים כמה "סבלנו" מחופש העיתונות המלא עד שבָּלוּ שפתותינו מלומר דַי. כה חופשית הייתה אז העיתונות, עד שלא הרשתה לאיש לדבר על מחיר ה"שלום" והחורים האדירים בהסכם. יגאל כרמון, מייסד ממר"י, הגיע עם הקלטות בקולו של ערפאת שבהן סיפר על כוונותיו האמיתיות, אבל איש בעיתונות הישראלית החופשית לא הסכים לפרסמן. כרמון תהה באוזני העיתונאי נחום ברנע "תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי". ברנע, סיפר כרמון, ענה לו: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום".
2. באותן שנים עליזות, כשהשמאל היה בשלטון, נרדפה תחנת הרדיו של "ערוץ 7", היחידה שלא היללה את הסכם הדמים של אוסלו. בסופו של דבר הצליח השמאל לסגור את תחנת הרדיו ודן אותנו לשנים נוספות של "חופש עיתונות מלא". עד שהגיע "ישראל היום" והרס את החופש. כמה חוצפה ועיוורון דרושים מכותבי הדו"ח לדבר על חופש עיתונות חלקי בישראל, בשעה שרק בשנים האחרונות הולך שוק הדעות בעיתונות ונפתח לכלל הציבור הישראלי.
זוכרים את התמונה המפורסמת בסרט הראשון בטרילוגיה של "מטריקס" שבו נעלם הפה בפרצופו של גיבור הסרט, קיאנו ריבס? בפעם הראשונה שראיתי זאת, הרגשתי שהתמונה מסכמת שלושים משנות חיי תחת העיתונות הישראלית ה"חופשית". גדלנו בישראל עם שלושה עיתונים יומיים (ידיעות, מעריב והארץ), שתי תחנות רדיו ארציות (רשת ב' וגל"צ) וערוץ טלוויזיה אחד או שניים (החל משנות התשעים), שכולם כולל כולם שידרו באופן דומה, עם תשתית תרבותית ופוליטית דומה, בעוד שחלק גדול בחברה הישראלית - שעם השנים נהפך לרוב - לא קיבל מקום ולא קול ראוי. יהדות הדממה. נראה ש-Freedom House היה מדרג אותנו אז במקום גבוה יותר במדד חופש העיתונות. עולם הפוך. מזכיר את מועצת זכויות האדם של האו"ם ששמה בראשה את לוב או השד יודע מי וממרומי מוסריותה גינתה את ישראל.
האמת היא ש"ישראל היום" תרם לדמוקרטיזציה של השיח התקשורתי לאין שיעור. הורדנו את המונופול של "ידיעות אחרונות" ששלט בשיאו על כ-60 אחוזים משוק העיתונות, אחוזים חסרי תקדים בדמוקרטיות מערביות. עד לפני מספר שנים, לא העזו עמיתינו האמיצים בעיתונות, להתחצף לעיתון שפעם הייתה לו מדינה. גם לא פוליטיקאים. אבל העיתונות הייתה חופשית. בוודאי.
הנחת היסוד של Freedom House דומה להנחת היסוד של מספר גופים ידועים בישראל (אפשר ממש יכול לשלוף משפטים מהדו"ח שדומה שנלקחו במאמרים ודו"חות אצלנו): חופש העיתונות קשור במידת הליברליזם של החברה המזוהה עם עמדות מדיניות שמאליות. היסטורית, המצב הפוך לחלוטין: דווקא תחת שלטון הימין בישראל, חופש ההבעה עולה ושוק הדעות פורח.
3. הדו"ח מצביע על פגיעה כלכלית בעיתונות המודפסת בשל חלוקתו בחינם של "ישראל היום". בואו חשבון: גוף תקשורת בתשלום יורד ממעמדו בשל גוף תקשורת הניתן ללא תשלום. האם אין זה הסיפור של ערוץ 1 מול ערוץ 2 (וערוץ 10 בהמשך)? עד להגעתו של ערוץ 2, נהנה ערוץ 1 ממונופול בלעדי. צופי הערוץ היחיד נאלצו לשמוע את חיים יבין ודומיו במשך דור שלם, ללא חלופה. בכנס אילת לעיתונות 2011, שוחחתי עם אשת תקשורת בכירה וותיקה שעבדה בשנות ה-70 וה-80 בטלוויזיה הישראלית "עם כל הגדולים" (רשימה מרשימה). בכמה משפטים חשפה את האתוס שעליו ומכוחו פעלה העיתונות הישראלית זמן רב מדיי. לדבריה, אנשי ימין או דתיים הם "לא נאורים" ו"יש להם בעיה מוסרית" כי הם "לא רואים את הזולת", כלומר את ה"פלשתינים", ולכן "לא ראוי לתת להם מיקרופון".
4. אשאל בפעם האלף: מה ההבדל מבחינה מהותית, בין גוף תקשורת המפרסם חדשות בטלוויזיה, ברדיו, במרשתת או על נייר מודפס? ערוץ 2 ו-10 ניתנים בחינם, גל"צ - בחינם. Ynet וערוצי חדשות נוספים במרשתת, ניתנים חינם, ורק "ישראל היום" המחולק חינם הוא הבעיה של הפוליטביורו התקשורתי? בוודאי. על כך גאוותנו. הדברים שקופים: השמאל הטוטליטרי איבד את שליטתו המלאה בתקשורת ההמונים, ו"העסק יצא משליטה". הפראים מהג'ונגל למדו להסתדר לבדם בלי מגידי העתידות הקבועים, וראה זה פלא: העם אוהב את זה. סיפור דומה אירע באנגליה, עם הפיכתו של ה-Evening Standard מעיתון כושל לעיתון השני בתפוצתו בעקבות שינוי מדיניותו אחרי 180 שנים מעיתון בתשלום לעיתון המחולק חינם.
5. הבעיה השנייה שמונה מדד חופש העיתונות ב"הידרדרותה" של התקשורת הישראלית, היא התגברות התוכן השיווקי הסמוי, שאתר החדשות של "ידיעות", Ynet, התמחה בו. אכן, בעיה. אבל מה דעתכם על הכותרת שהעניק אתמול ה"דה-מרקר", העיתון הכלכלי של רשת שוקן: "בגלל "ישראל היום" ו-Ynet: חופש העיתונות בישראל הידרדר לשפל; ברמה של גאנה ונמיביה". מה זה, חדשות, או תוכן אידיאולוגי - פוליטי ותרבותי - במסווה של תוכן חדשותי? זה מה שהתקשורת הישראלית האכילה אותנו במשך שנים, באין מוחה. ארגונים כמו Freedom House היו מוחאים כפיים לחופש עיתונות "מלא" שכזה. עד היום, משמשים ארגוני "זכויות שמאל" מקור מידע סמוי של חלקים ניכרים בתקשורת הישראלית, המציגים את הדברים כמידע חדשותי אובייקטיבי.
על מידת האובייקטיביות של Freedom House אפשר ללמוד מהעובדה שלא חוק התועבה נגד "ישראל היום" - שקודם בידי מפלגת העבודה והשמאל (כולל הדמוקרט הגדול אביגדור ליברמן בשבתו כנציג "ידיעות אחרונות") - פגע במדד חופש העיתונות, לא הניסיון לפגוע בהשמעת קול הרוב שהושתק במשך עשרות שנים, אלא עצם קיומו של קול כזה, עיתון שונה מהמקהלה הקבועה. אוי לאותה בושה. הם ילמדו אותנו חופש עיתונות מהו?
הנה, בתמצית, הרעיון מאחורי מדד חופש העיתון של Freedom House: לא "חופש עיתונות חלקי" יש פה, אלא "שליטה חלקית" של השמאל בתקשורת. זה הסיפור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו