הנשיא משה קצב יתייצב הבוקר לפני ועדת השחרורים לבקש את קיצור מאסרו ביותר משנתיים, ואם אין בפיו חרטה ובקשת סליחה ונכונות להתנסות בטיפול הניתן לעברייני מין, ראוי שיחזור לתאו בידיים ריקות. חברי ועדת השחרורים נפגשים עם האסיר ומגיעים לדיון עם מידת הרחמים - וזה טבעי וראוי - אבל אינם רואים את הקורבנות. לא את מבע פניהם של הנאנסות והירויים והמוכים והנשדדים ששילמו בגופם ובנפשם. גם אותם צריך לזכור בחמלה.
אמנם על פי החוק עברייני מין אינם חייבים לקבל אחריות למעשיהם ולהתחרט כדי ליהנות מקיצור מאסרם. אבל קיים נוהג, וכפי שאחרים אשר סירבו לעשות כן לא זכו לקיצור של שליש מהתקופה, כך גם קצב אינו ראוי לצ'ופר.
תומכיו מתריסים: ומה אם יביע חרטה כדי לצאת ידי חובה בלבד, ותו לא? העובדה היא שקצב מסרב לנקוט צעד זה. הוא אינו רוצה לתחמן, לתכסס. יש לכבד זאת, אבל גם לנהוג בהתאם. איש בימה שסירב להודות נכלא למלוא תקופת מאסרו, וזה חייב להיות היחס גם כלפי קצב. על הוועדה לשאול את עצמה מה המסר העולה מסירובו להביע חרטה ולבקש סליחה ולקבל טיפול מיני מונע?
עליהם להתבונן באסיר ולהאזין בכובד ראש לדבריו, ולא לחדול לרגע מלראות בעיני רוחם את הקורבנות ולשמוע את סבלן. אם ישוחרר ללא המזער הנדרש של חרטה וסליחה וטיפול, תיפתח חינגה בדרך מהכלא לקריית מלאכי, ועיני הנשים שהיו לקורבן ידמעו ברעד של חרדה.
ידוענים, אישי ציבור, זוכים ליחס מועדף. השופט בדימוס דן כהן כמעט שוחרר עקב מחלתו והוחזר לכלא בשל ביקורת ציבורית. גם שחרורו של קצב לא יעבור. בוודאי לא יעבור בלי ערעור לעליון. אם איילת שקד חשה אי נוחות ממאסרם של נשיא וראש ממשלה לשעבר (ומה על מנכ"ל בנק מרכזי?) כי אז פתוחה בפניה הדרך להמיר את תיק המשפטים במשרד ממשלתי אחר.
ראוי שתבהיר עוד בטרם נודע מה תחליט ועדת השחרורים (לא היום) אם סירוב הוועדה לשחרר את קצב יגרום לה לבקש חנינה בעבורו, והלב סמוך ובטוח כי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין ישיב בשלילה. אין שחרור בלי חרטה.
ככלל, הגיע הזמן לדון במוסד "השליש". הטבה אינה מובנת מאליה בעבירות שיש עימן קלון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
