העובדה ש"יום שלישי הגדול" הסתיים שלשום בניצחונם המשכנע של הילארי קלינטון הדמוקרטית ושל דונלד טראמפ הרפובליקני - שהפכו למועמדים הכמעט ודאיים של מפלגותיהם במירוץ לבית הלבן, העתיקה את מוקד השיח הציבורי מעיסוק בזירת הפריימריז לדיון ביום שאחרי. בייחוד אמורים הדברים לגבי הממסד הרפובליקני, שזיהה באיחור ניכר את עוצמתו האלקטורלית ואת מוטת השפעתו הרחבה של טראמפ.
ואכן, ההכרעה הכוללת ב"סופר טיוזדיי" סתמה את הגולל על ציפיותיהם המוקדמות של ראשי המפלגה (בייחוד בקרב מושליה ומנהיגיה בקונגרס), שהעריכו מלכתחילה שנסיקתו של איש העסקים והממון לפיסגה כמוה ככוכב שביט, המפציע ברקיע להרף עין ונמוג לו מייד אל תוך האפילה. לפיכך נמנעו בראשית הדרך ממתקפה חזיתית וחריפה נגדו, נגד יעדיו המוצהרים ונגד התנהלותו הלוחמנית, הבוטה והפוגענית. אותם דברים אמורים גם לגבי יריביו להתמודדות הפנים־מפלגתית, ובראשם מרקו רוביו וטד קרוז (שזכה שלשום בניצחון הן במכורתו טקסס והן במדינת אוקלהומה שכנתה), שהעדיפו להתעלם - עד לשבועות האחרונים ממש - מן האיום המרכזי על מועמדותם, ובמקום זאת הקדישו את מירב מאמציהם להתגוששות ולהתנצחות בינם לבין עצמם, שהחלישה אותם עוד יותר. בה בעת הלך טראמפ מחיל אל חיל וזכה מן ההפקר.
החלטתו של רוביו (שזכה לניצחון בכורה שלשום במינסוטה) להישאר במירוץ גם לנוכח הסידרה המתמשכת של כישלונותיו, עתידה לחזק עוד יותר מגמה זו ולהותיר את המפלגה חבולה ומדממת, מבלי שיהיה בכוחה ככל הנראה לבלום את מסלול התקדמותו של טראמפ אל עבר המינוי.
מבחינתו של הממסד הרפובליקני, מדובר במציאות עגומה ומאתגרת, המאיימת להחזיר את המפלגה במנהרת הזמן היישר לימי השפל שלה בשנת 1964. לפני 52 שנים הפכה התחרות שבין המועמדים הרפובליקנים העיקריים - הסנאטור הארכי־שמרן מאריזונה בארי גולדווטר ומושלה המתון של מדינת ניו יורק נלסון רוקפלר - לקרע עמוק שלא היה ניתן לאיחוי. התולדה הבלתי נמנעת משסע אידיאולוגי, ערכי ואישי זה בין גולדווטר לרוקפלר היתה אסון אלקטורלי, כאשר רבים מקרב אנשי הפלג הפרגמטי במפלגה החליטו לחצות את הקווים ולערוק, ביום ההכרעה, אל המחנה הדמוקרטי. ניצחונו הסוחף של הנשיא המכהן והמועמד הדמוקרטי לינדון ג'ונסון בנובמבר 1964 המחיש בבירור מהו מחירו של פיצול זה, ואילץ את הצד המובס לעשות חשבון נפש ולהמתין בסבלנות עד לניצחונו הדחוק של מועמדו ריצ'רד ניקסון בבחירות של 1968.
לנוכח מציאות מאתגרת זו נותרו שולי התמרון של בכירי המפלגה צרים למדי, שכן ברור להם לחלוטין שציבורים רחבים של מצביעים עצמאים ושל דמוקרטים מאוכזבים יתקשו להעניק קולם למועמד החורג מעקרונות התקינות הפוליטית והסובלנות באורח כה בוטה. במצב דברים זה האופציה הכמעט יחידה שתישאר בידי בכירי המפלגה, אם אכן ייפול המינוי הרפובליקני כפרי בשל לחיקו של טראמפ, תהיה להשקיע את מירב משאביהם ומאמציהם בניסיון לשמור על הרוב הרפובליקני הקיים בשני בתי הקונגרס, וזאת תוך כדי שמירת מרחק ראוי ממועמד מפלגתם לנשיאות. אופציה אחרת תהיה לנסות להריץ מועמד עצמאי, אולם הזמן הפוליטי לקידומה הולך ואוזל במהירות.
לפיכך אין פלא שהזוכה הגדולה ב"יום שלישי הגדול" היתה קלינטון, שהוכיחה פעם נוספת את כוחה האלקטורלי הרב, למרות ניצחונותיו של יריבה מוורמונט בלא פחות מארבע מדינות (ורמונט, קולורדו, מינסוטה ואוקלהומה), והיא צועדת עתה בבטחה אל עבר המינוי המובטח, כאשר ההיקף העצום של ניצחונותיה כמעט בכל מדינות הדרום הוא עדות מובהקת לכך. שלא כבמחנה הרפובליקני המפוצל והסוער, מפגינה מזכירת המדינה לשעבר נדיבות לב של מנצחים כלפי יריבה המובס. בכך היא עשויה להבטיח לעצמה שקט תעשייתי בזירה הפנים־המפלגתית ולקוות שציבור תומכיו של יריבה (בייחוד בקרב הדור הצעיר, המשכיל והאמיד) יעניק לה את קולו ביום ההכרעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו