בשבועות האחרונים נשמע קול צחצוח חרבות בריאד ובאנקרה. שתי המדינות מאיימות לשגר כוחות צבא לסוריה כמשקל נגד לנוכחות הרוסית־איראנית הגוברת שם, והן אינן נרתעות גם נוכח האזהרות שמעורבות צבאית כזו עלולה להביאן לעימות עם איראן ועם רוסיה ובכך להצית סכסוך אזורי, ואולי אף בינלאומי.
אמת, הסעודים וגם הטורקים מסבירים כי הכוחות שהם עתידים לשלוח לסוריה נועדו בסך הכל ללחום בדאעש - וזו הרי מטרה שקיים לגביה קונצנזוס בינלאומי. אבל אף אחד לא קונה את זה. אחרי הכל, גם ולדימיר פוטין טען שהמעורבות הרוסית בסוריה נועדה להיאבק בדאעש. אבל בינתיים מפציצים הרוסים כל דבר שזז בסוריה, פרט למטרות דאעש.
פוטין, כידוע, בא לסוריה כדי להציל את בשאר ולחסל את המורדים, ואילו הסעודים והטורקים רוצים להגיע לשם בדיוק למטרה ההפוכה - להציל את המהפכה הסורית מתבוסה ולנסות להפיל את בשאר.
איומי ריאד ואנקרה הפתיעו רבים, שהרי מדובר בשתי מדינות שנמנעו בעבר כמו מאש מלהתערב בסכסוכים באזור ומלשלוח כוחות צבא ללחום מחוץ לגבולן. הן אימצו לא פעם רטוריקה מתלהמת, בייחוד הממשלה הטורקית בראשותו של ארדואן, אבל נזהרו שלא לסבך עצמן ושלא לשקוע בביצות טובעניות של מלחמות באזור.
אבל דומה כי תחושת האיום - איום כורדי בעבור טורקיה ואיום איראני־שיעי ורוסי בעבור סעודיה וטורקיה - כפתה עליהן לעשות דבר חסר תקדים מבחינתן. אחרי הכל, המאבק בסוריה אינו עוד מאבק מקומי. הוא הפך מזמן למאבק אזורי בין איראן השיעית לבין מדינות ערב הסוניות, ולצידן טורקיה, ונוסף על כך, גם מאבק בינלאומי שבו מבקשת רוסיה לקנות השפעה והגמוניה. בחסות מאבק זה פועלת איראן לקדם את השפעתה בעיראק ולאחרונה גם בתימן. ואילו הכורדים בסוריה, ההולכים אחרי מפלגת הפועלים הכורדית, ארגון מחתרת כורדי הפועל בטורקיה, מנסים להשתלט על מרחבים שלמים בצפון סוריה בגבול עם טורקיה.
הסעודים בהנהגת המלך סלמאן, מלך חדש ודינמי, נועז הרבה יותר מקודמיו, כבר עשו את הצעדים הראשונים כשיצאו להילחם בהשפעה האיראנית הגוברת בתימן, וכשהיו נכונים להתעמת עם המעורבות האיראנית בקרב האוכלוסייה השיעית בסעודיה גם במחיר של שבר ביחסים עם טהרן. ואילו טורקיה הפילה מטוס קרב רוסי שחדר לשטחה ובימים האחרונים החלה לתקוף את הכוחות הכורדיים בצפון סוריה, המבקשים לנצל את המהלומות שמנחיתות רוסיה ואיראן על המורדים ולהשתלט על אזורי הגבול בצפון המדינה כדי לכונן בהם אוטונומיה.
הנחישות הסעודית־טורקית, של שתי מדינות שהיו ידועות בעבר בזהירותן המופלגת, אינה באה מעמדה של עוצמה אלא דווקא מחולשה וממצוקה ומתחושה כי נותרו לבדן למול איום גובר לביטחונן הלאומי. בעבר הן נהגו להישען על ארה"ב ולהסתמך על הגנתה נוכח האיומים שבפניהם עמדו - אבל עתה נראה כי איבדו אמון בוושינגטון והגיעו למסקנה כי אם לא יעשו מעשה, איש לא ייחלץ לעזרתן.
ארה"ב מצידה מוסיפה לגמגם ולהסס. היא מעניקה סיוע לכורדים בצפון סוריה ומתעלמת מכך שהללו מסתייעים גם ברוסים ובאיראנים. כך היא נוהגת לגבי מיליציות שיעיות בעיראק. בעבור טורקיה, מפלגת הפועלים הכורדית ושלוחותיה בסוריה הן אויב המדינה, האחראי בעשורים האחרונים לסידרה של פיגועי טרור נגד מטרות טורקיות.
אבל למרות הכל קשה להניח כי סעודיה וטורקיה תשלחנה כוחות צבא לסוריה ותסתכנה בעימות ישיר או עקיף עם רוסיה ואיראן בלא גיבוי של נאט"ו ובלא הסכמה אמריקנית, דבר בלתי סביר בעליל. הכדור חוזר אפוא לוושינגטון. ממנה מצפות לשווא ידידותיה באזור לנסות לגבש מדיניות כוללת נוכח המשבר הסורי ובמענה לנוכחות האיראנית והרוסית במדינה זו ומעבר לה. זה כמובן לא צפוי לקרות, שהרי וושינגטון נואשה מעיסוק במשבר בסוריה והיא נכונה בלית ברירה להשלים עם המשך הלחימה במדינה זו עד הסורי האחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו