זכויות אדם, הגירסה הקיצונית

אליטת השמאל הפכה עם השנים לרדיקלית, תוך דילוג מעל הדמוקרטיה הישראלית היציבה, שבראשה עומד הימין • זה מתבטא בפסילת כל מי שאינו הם ובהגדרה מחדש למושג "זכויות אדם", ככלי ניגוח במדינה

"באפשרות ארה"ב להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות... עתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכל. אם ארה"ב תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה, תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי". דברים אלה נאמרו על ידי נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, פרופ' יהודה לייב מאגנס, למזכיר המדינה האמריקני לשעבר במאי 1948, ערב הקמת המדינה, במסגרת הניסיון לשכנעו לפעול למניעת הקמתה של מדינת ישראל. אין, אם כן, שום חדש באליטה התופסת את עצמה כיודעת כל, שאינה משלימה עם כך שעמדותיה במיעוט. 

גם יורשי מאגנס כיום מרחיקים לכת עד כדי התעלמות מתוצאות הבחירות, דילוג מעל הדמוקרטיה וניהול מדיניות עצמאית. אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, וחבורתו, יכלו לנסח בדיוק כך את הדברים עם ההתאמות המתבקשות לימינו. חבורה זו, שלדעתה שותפים רבים בשמאל הרדיקלי, מודה שהיא פועלת בחו"ל כדי ליצור לחץ על ישראל לבצע את המדיניות הרצויה בעיניה. 

בחודשים האחרונים נחשף הציבור לפעילויות בחו"ל של אותם ארגונים המכנים עצמם ארגוני זכויות אדם. חלק מאותן פעולות מתאפיינות בהעברת חומרים - חלקם מוטעים ושקריים - לארגונים העוינים את ישראל וברצונם לפגוע בה. בין פעילויות לגיטימיות במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, לבין בגידה כהגדרתה בחוק, יש עוד מגוון אפשרויות דוגמת חתרנות. זו אמנם אינה מגיעה לכדי בגידה, אך חורגת מהפעולות הנחשבות לגיטימיות בדמוקרטיה. גם אם נניח למימון האירופי הנרחב והפגיעה בריבונות של ישראל - חלק מהארגונים כבר חצה מזמן את הגבול הלגיטימי שבין המקובל והסביר בדמוקרטיה לבין חתרנות.

בקרב אותה אליטה נפוצות הסיסמאות "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הדמוקרטיה מידרדרת", שגם הן אינן חדשות. עליית הליכוד לשלטון הביאה לכך שחלק מהאינטלקטואלים החלו להביע התנגדות חריפה ובוטה לשלטון החדש. פרופסורים שהצטרפו למערך לאחר המהפך ב־1977, דיברו במונחים של "מחנה הציונות השפויה" כהנגדה לשלטון החדש. 

מערכת המונחים לאחר המהפך היתה חריגה מהמקובל בוויכוח פוליטי. אורי כהן ואיתן אורקיבי תיארו זאת במחקרם על יחס האליטה לשלטון החדש: הטוב מול הרע, הרציונלי מול האמוציונלי, הדמוקרטי מול הדיקטטורי, החילוני הנאור מול הדתי הקנאי, ועוד. "הפשיזם מתקרב" כבר 39 שנה.

 

זהירות, מציאות

ב־1977 קרה עוד משהו: במדד החופש של Freedom House עלתה ישראל מהדרגה הרביעית מבין הדרגות האפשריות של דמוקרטיה, לזו השלישית. כן, כשבשיח הדמוקרטיה "הידרדרה", הדירוג של ישראל עלה. כ־30 שנים נותרה ישראל בדרגה השלישית של הדמוקרטיות, וב־2006 כבר עלתה דרגה נוספת, לזו השנייה, שם היא ממוקמת גם כיום. גם במדד האקונומיסט, שבו ישראל מוגדרת "דמוקרטיה פגומה", היא יציבה בהגדרה, ואף עלתה בהדרגה לציון 7.63, קרוב יחסית לציון 8 שבו ההגדרה הופכת לדמוקרטיה רגילה. כל זאת בניגוד גמור לשיח "ההידרדרות". 

אולם, ייתכן כי ההבנה בתחום שייכת רק לאותה אליטה הצועקת בקביעות שהדמוקרטיה בסכנה, ולכן נפנה למדד הדמוקרטיה 2015 של המכון הישראלי לדמוקרטיה: "יש מקום לשיפור בחלקים ובהיבטים מסוימים של המערכת הדמוקרטית הישראלית. עם זאת, המדדים הבינלאומיים - המבוססים על קיבוץ של נתונים רבים ממקורות מידע מגוונים ועל חוות דעת של מומחים, שרבים מהם אינם חשודים בהטיה לטובת ישראל - ממקמים אותנו ב'מקום טוב באמצע' בקבוצת המדינות הדמוקרטיות... השיח הציבורי הכאוב והמיואש השכיח בארץ והתחושה הרווחת שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית מידרדר ובשפל המדרגה... הם כנראה לא לגמרי מדויקים לאור הממצאים הבינלאומיים ההשוואתיים".

עתה נפנה למדד יחסי יהודים־ערבים 2015 של פרופ' סמי סמוחה: "ההתלהמות של הימין הקיצוני יוצרת אווירה עוינת לערבים ומקרינה רושם מוטעה שכלל הציבור היהודי נעשה יותר ויותר לא סובלני וגזעני. מחקרי המדד מפריכים את התזה הרווחת המוטעית שהציבור היהודי נעשה לאורך השנים יותר ויותר אנטי־ערבי".

יש מה לשפר בדמוקרטיה הישראלית כמו שמראים המדדים, אולם "הידרדרות" ו"סכנה" לדמוקרטיה הן נרטיב מדומיין של פוליטיקאים, אקדמאים וארגוני שמאל קיצוני, שהמשותף להם הוא היותם פוסט־עובדתיים: העובדות עבורם הן לא רלוונטיות כשהן מפריעות למטרה.

המהלך המשלים לכל אלה הוא הרדיקליזציה של זכויות האדם. חלק מהארגונים אימצו עם השנים את "זכויות האדם" בגרסתן הפוסט־קולוניאליסטית, שנותנת את תחושת הקידמה וההתקדמות כביכול מול הרוב הנבער. 

בניגוד לשוויון המהותי העומד ביסוד זכויות האדם, בגירסה הרדיקלית יש היררכיה ברורה ואי שוויון בסיסי בזכויות - "המדוכאים", "החלשים" ו"האחרים" הם בעלי זכויות עודפות. הם יכולים לעשות כמעט הכל, כולל פגיעה בזכויות אדם, בעיקר באלה של "המדכאים", "החזקים", "אנחנו". 

לאי השוויון הזה שהופך זכויות אדם אוניברסליות אמיתיות ל"זכויות אדם" במירכאות, היינו בלתי שוויוניות, יש ביטויים רבים: "ההבנה" למחבלים בפאריס בקרב תושבי הרובע, ניסיון ההשתקה של "משחק" התהרוש, שבו מאות גברים נוטלים חלק בתקיפת נשים. גם אסור להעיר "לאחרים/למדוכאים/למסכנים", כשהם פוגעים בזכויות - זה מה שעומד מאחורי התמיכה בעזרא נאווי עם כל ההתפתלויות והגמגומים, ומאחורי "ההבנה" לטרור, בייחוד כשהוא נגד מתנחלים. 

מדינת ישראל קמה והגיעה להישגים בניגוד להערכותיו ופעילותו של מאגנס ו"ברית שלום" שתמכה בדו־לאומיות. הדמוקרטיה בישראל לא מידרדרת אלא מגלה חיוניות רבה, ולמרות פגמיה היא יציבה ואף משתפרת בניגוד לצווחות "הדמוקרטיה בסכנה" הנשמעות כבר עשרות שנים. 

ובניגוד למצג השווא של "זכויות אדם" במימון אירופי, שבינן לבין זכויות אדם אין הרבה, הציבור הרחב - ימין, מרכז ושמאל ציוני - מבין מתי מדובר ב"זכויות" שתכליתן לקעקע את זכות קיומנו כאן, ומתי מדובר בזכויות אדם אמיתיות, שהן חלק ממהותה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו