לימודי אזרחות - זיכרונות מהעבר הרחוק

העקרונות ללימודי אזרחות שנקבעו בתקופתי כשר החינוך, יצרו קונצנזוס בין כל המגזרים - יהודים, ערבים, דתיים־לאומיים וחילונים גמורים • אך היה זה ב־1995, עידן אחר לגמרי מזה שאנו חיים בו היום

הדיון הסוער בנושא תוכנית הלימודים החדשה באזרחות והשמועות והמחאות על ספר הלימוד החדש שתוכנו אינו ידוע לציבור הרחב, מעלים זיכרונות על התוכנית הקיימת היום במקצוע זה - האחד והיחיד המשותף לשלושת זרמי החינוך הממלכתי: עברי־כללי, ממלכתי־דתי וממלכתי־ערבי. 

הכל החל ביוזמתי, כשר החינוך ב־1995, למנות צוות מומחים, נציגי כל הזרמים הללו, במטרה לפתח תוכנית מקפת להנחלת מקצוע האזרחות לתלמידים, כיסוד ערכי והתנהגותי משותף לכלל אזרחי המדינה. לשם עיצוב עקרונות התוכנית התבקש הצוות להשיב על שתי שאלות:

א. מה הם הערכים האזרחיים והמיומנויות האזרחיות שתלמיד צריך לפתח במהלך לימודיו?

ב. מה הם הערכים והמיומנויות שניתן להנחיל בכל אחד משלבי הלמידה? 

חברי הצוות כללו פרופסורים ידועי שם המתמחים בחינוך בכלל ובנושאי אזרחות בפרט, נציג החינוך הערבי, נציגי החינוך הדתי־לאומי, ובראשם פרופסור מאוניברסיטת בר־אילן, ומורים לאזרחות. הצוות פעל בגלוי ובכיסוי תקשורתי מלא. יתר על כן, הצוות פנה אל הציבור באמצעות פרסום בעיתונות ואל קהל המורים לאזרחות בפנייה ישירה במסגרת ימי עיון מיוחדים. 

להפתעתו, קיבל הצוות עשרות רבות של תגובות, בעיקר ממורים לאזרחות, אך גם ממוסדות רבים, מעמותות, ממועצות תלמידים, מוועד ההורים המרכזי, ממומחים רבים וגם מאזרחים פשוטים שגילו עניין בנושא. 

נוסף על כך, בדק הצוות והישווה את החומרים על אודות הנעשה והמתחדש בתחום החינוך לאזרחות במדינות שונות, בהצעות לתוכניות חלופיות באזרחות, ובניירות עמדה שהוגשו על ידי חברים בצוות - מנהלי בתי ספר ומורים לאזרחות. 

הצוות הגיע לכמה מסקנות עקרוניות שסוכמו, למרות ההרכב הרבגוני, פה אחד. בין מסקנות אלה היו גם כאלה הרלוונטיות לימינו אלה, לרבות בנושא הרגיש של זהות המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית: 

"הכרת החינוך לאזרחות תהיה מכוונת לשילוב ולהשלמה בין יסודות אלה (יהודית ודמוקרטית), ותהיה כרוכה בבירור סוגיות עקרוניות הנובעות מטיבה של המדינה ולעיצוב פירושים שונים (כל בית ספר לפי דרכו) להגדרת זהותה של המדינה. הדבר ייעשה תוך התייחסות גם לפירושים אפשריים אחרים ותוך הדגשת יסוד האזרח כיסוד משותף לכל אזרחי ישראל, על מכלול הזכויות והחובות המקופלות בתוכו". 

נוסף על כך, הוגדרה המדינה בתכונות נוספות: "המדינה היא מדינת חוק, שבה לא רק האזרחים כפופים לחוק אלא גם רשויות השלטון".

 

לימודי האזרחות שייכים לכולם

מכלול הזכויות והחובות של האזרח בישראל הושם בארבעה מעגלים: זכויות האדם, זכויות קיום ורווחה, זכויות במעגל החיים וחובות האזרח. 

מקום מיוחד שמור לזכויות האלה:

• כבוד האדם כמקור וכבסיס לכל זכויות האדם.

• שוויון - כל בני האדם שווים בזכותם לכבוד אנושי 

ולשאר הזכויות הנובעות מזכותם לכבוד.

• קדושת החיים של האדם כמי שנברא בצלם; בלעדיה אין משמעות לשאר הערכים.

• חירות הפרט לעצב ולממש את אישיותו כרצונו, מתוך אחריות ומחויבות לחברה שבה הוא חי, ובכלל זה חופש הדעה והביקורת.

כמו כן, התייחס הצוות אל אופיו של המשטר הדמוקרטי: "בראש ובראשונה התפיסה שלפיה האזרחים הם הריבון ושם שולטים באמצעות נציגיהם הנבחרים בבחירות חופשיות, בשיטה רב־מפלגתית. הפרדת הרשויות ופיזור העוצמה הפוליטית הם מיסודות המשטר. יש לעמוד על הקשר בין המשטר הדמוקרטי לבין האזרח וזכויותיו. הכרת רשויות המדינה השונות וסמכויותיהן הנפרדות תיעשה תוך הבנת מורכבות פעולתה של המערכת הפוליטית. תשומת לב מיוחדת תוקדש לתפקידן ולחשיבותן של המפלגות ושל כלי תקשורת ההמונים. הדיון במשטר הדמוקרטי בישראל ייעשה תוך השוואתו למשטרים דמוקרטיים אחרים ולמשטרים בלתי דמוקרטיים ולטיב החיים של האזרח בה".

אין כאן שום רמז למשיחיות מסוג כלשהו. הצוות טרח להבהיר כי הדמוקרטיה הישראלית וזיהוי המדינה כיהודית אינם סותרים את רצונו ואת זכותו של הציבור הערבי לזהות את עצמו על פי מסורתו, תרבותו וזכויותיו כמיעוט, כשהאזרחות הישראלית משותפת לשניהם. 

אשר לזכויות ולחובות הנובעות מהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית, קבע הצוות - שוב, פה אחד - את העקרונות הבאים שכאילו כוונו במיוחד לימים אלה:

"החינוך לאזרחות הוא תנאי הכרחי לחיים בדמוקרטיה. לשם הצלחה במשימה חייב החינוך לאזרחות להתבטא בתהליך מתמשך, לאורך כל שנות הלימודים בהליך כוללני, המשתרע על פני תחומי הלימוד כולם ובפיתוח אקלים אזרחי בבתי הספר. אך לא די בכך. המערכת החינוכית צריכה לתאם בין מאמצים שצריכים להתקיים בו זמנית במשפחה, בשכונה, בקהילה, במתנ"ס, בתנועת הנוער, בארגונים חברתיים אחרים, בתקשורת הציבורית והפרטית, ברמת הסמל והטקס הממלכתיים וברמת המסר של המנהיגות הלאומית".

עמדות משותפות אלה של הצוות הרבגוני הוכיחו את עצמן. התוכנית והספרים שנכתבו על פיה, זכו להצלחה בכל מגזרי וזרמי החינוך. למעשה, היה זה ועודנו המקצוע היחיד שלומדים אותו יהודים וערבים, דתיים־לאומיים וחילונים גמורים. לא היו טענות נגד התוכנית והספרים שחוברו בעקבותיה - לא מהמורים, לא מהתלמידים ולא מההורים. שני שרי החינוך מהמפד"ל שבאו אחריי - זבולון אורלב והרב יצחק לוי - לא עירערו עליה ולא שינו אותה.

כאמור, כל זה היה לפני 21 שנה, בשנת 1995, דהיינו לפי קצב השינויים של ימינו - לפני כמה מאות שנים, בעידן אחר. 

 

* אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006) (www.amnonrubinstein.org)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו