דו"ח נציבות הביקורת על הפרקליטות, בראשות השופטת בדימוס הילה גרסטל, אשר פורסם בתחילת השבוע, הוא דו"ח חשוב המחייב התייחסות רצינית ותיקונים הולמים בפעילות הפרקליטות. הממצא העיקרי שלו נוגע לכך שהפרקליטות אינה מבצעת באופן מלא את החוק המחייב אותה להעניק את זכות השימוע למי שעומד להיות מוגש נגדו כתב אישום על עבירה המוגדרת בחוק "פשע".
מתברר - אולי שלא במפתיע - כי במקרים של חשודים המיוצגים על ידי עורכי דין, נערכים שימועים בהיקף משמעותי, ואילו במקרים של חשודים בלתי מיוצגים - שיעור השימועים נמוך. מתברר גם שביותר מ־40 אחוזים מן המקרים לא קיבלו החשודים את עיקרי חומר החקירה, מה שמקשה עליהם מאוד לגשת לשימוע.
נציבות הביקורת ערכה את הביקורת ללא כל שיתוף פעולה מצד הפרקליטים, מכיוון שהם מחרימים את המוסד. תגובת הפרקליטים לדו"ח היתה ילדותית, אם לא חמורה מכך. טענתם היתה כי העובדה שאין רישום לשימועים אינה אומרת כי כאלה לא נערכו. טענת התובעים היא כי "בטיוטת דו"ח זה חוזרת תפיסת העולם, שלפיה אי רישום מלמד על אי ביצוע פעולה". אכן זוהי תפיסת עולם חולנית: איך אפשר לצפות שבאמצע העשור השני של המאה ה־21, במדינת OECD, יהיה בפרקליטות רישום לכל שימוע? החשוד משמיע את השגותיו, הפרקליט מאזין לו בתשומת לב, וזוכר הכל בעל פה...
הפרקליטים טוענים כבר זמן רב כי אין מקום לנציבות ביקורת בעניינם, כי הם כפופים לנציב שירות המדינה, כי מבקר המדינה רשאי לבקר את הפרקליטות וכי הנציבות היא פשוט המצאה נוספת שמטרתה להקשות עליהם את חייהם ולהכביד עליהם את עבודתם הקשה להדביר את השחיתות והפשיעה בישראל. אני יכול להבין אותם. הם הציגו בפניי את טענותיהם, וסביר מאוד שהמאמץ להגביל את הפרקליטים מצטרף לניסיונות להצר את סמכויות בית המשפט העליון, להגביר את ההשפעה הפוליטית על מינוי השופטים ולהפריד בין היועץ המשפטי לממשלה לראש התביעה הכללית. אך אין פירוש הדבר כי המאבק במגמה הזו מצדיק התנגדות לגוף ביקורת על הפרקליטות. יש להתייחס לנושא זה בצורה עניינית.
בדרך כלל, אנחנו מאמינים בביקורת על גורמים שונים (על הצבא, על השופטים, על חברי הכנסת) - עד שזה מגיע אלינו. אני זוכר עד כמה זעמו עלי השופטים כאשר עלה הרעיון של נציבות קבילות עליהם (רעיון שמומש, לבסוף, בתקופת כהונתו של השר מאיר שטרית). הם פשוט לא הבינו איך בכלל יכול להיות שעליהם להיות נתונים לשבט ביקורת כלשהו. מאבקם של הפרקליטים דומה מאוד, אם כי האמצעים שהם נוקטים (אי שיתוף פעולה עם הילה גרסטל, או טענה שהדו"ח שלה רווי הכפשות הגובלות בהסתה) בוטים הרבה יותר.
התביעה הכללית בישראל היא גוף בריא, שיש בו אנשים רבים בעלי תחושת שליחות אמיתית, והם מקדישים ימים ולילות לעבודתם תמורת שכר שיש גבוהים ממנו. הביקורת עליהם אינה הצבעת אי אמון, אלא רצון להבטיח תיקון של חולשות וטעויות, ואין ארגון נקי מכך. במקום להילחם בנציבות ובדו"ח, עדיף לפרקליטים לקרוא אותו בעיון ולשתף פעולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו