השריפה שפרצה במשרדי ארגון "בצלם" בירושלים, והתבררה כתוצאה של קצר חשמלי, הציתה אש גם בזירה הפוליטית. עוד בטרם הספיק הדיווח החדשותי להתפשט, כבר הספיקו גורמים שונים במחנה השמאל לצאת בזעקות "גוועלד" ואף מצאו את האשמים ב"הצתה" – ממשלת הימין והעומד בראשה.
כך, למשל, מזכ"ל תנועת מרצ, מוסי רז, מיהר לכתוב פוסט זועם בפייסבוק, ובו טען כי אחרי ששרפו פלשתינים ומשרדים, "הלילה ניסו ככל הנראה לשרוף יהודים", וכי "בבית של רבין גר ביבי המסית". חברתו, זהבה גלאון, הצטרפה אליו וכינתה את נתניהו "ברון ההסתה, השנאה והאש". הגדיל לעשות ארגון "שלום עכשיו", שפירסם פוסט שבו הסביר באופן חד־משמעי כי מדובר ב"ניסיון פיגוע"
ש"אחראים לו שרי הממשלה ובראשם נתניהו". הארגון הוסיף כי "דמם של כל מי שמתנגד לממשלה הותר והרצח הפוליטי הבא קרוב מתמיד".
ארגון אחר שלא טמן ידו בצלחת הוא "שוברים שתיקה", שטען כי "האש ששרפה את משרדי 'בצלם' הוצתה במשרד ראש הממשלה", ואליהם הצטרף יו"ר "הרשימה המשותפת", איימן עודה - שלא מעטים רואים בו כמנהיג ערבי־ישראלי מתון - שאמר כי "המקור לאש שהוצתה הלילה במשרדי 'בצלם' הוא הממשלה והעומד בראשה".
משהתבררו טענות אלו ככוזבות ומשהתפזרה העננה, נחשפה גם המבוכה העצומה. ההתנהלות הפזיזה וחסרת האחריות שהשתקפה באירוע הנוכחי אינה חד־פעמית והיא מאפיינת רבים במחנה השמאל הפוליטי בישראל. טענותיו לאורך העשורים האחרונים באשר ל"סכנה הדמוגרפית", "הבידוד המדיני", "הרס היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב", "העמקת העוני בישראל", "הפיצוץ עם הפלשתינים", "ההדתה וההקצנה בחברה הישראלית", "הגזענות והלאומנות של ממשלת המתנחלים של נתניהו", ועוד - לוו תמיד בטרמינולוגיה היסטרית, דמגוגית ופופוליסטית ובהגזמות פרועות, עד שהיום כמעט בלתי אפשרי להתייחס אליהן ברצינות.
לא זאת, אף זאת – טענות אלו התבררו כשגויות והתנפצו אל תוך סלעי המציאות פעם אחר פעם. אלא שעובדה זו לא ממש הפריעה ועדיין לא מפריעה לגורמי שמאל למחזר את אותן הטענות ולהשתמש בהן שוב כאיומים אפוקליפטיים מפני תוצאת מדיניות הימין.
בפרפראזה על משל איזופוס, נראה שגורמים בשמאל צעקו יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - ועוד בגרסאות מוקצנות ומגוחכות במיוחד - כך שלעתים נדמה כי הם איבדו כל תחושה עם המציאות. הנמהרות באשר לשריפה במשרדי "בצלם" בוודאי לא תורמת לתדמיתם.
לצד הטענות המוצדקות נגד התנהלות מחנה השמאל, ואף על פי שהשריפה לא נוצרה בעקבות הצתה, יש מקום בכל זאת להדגיש את החשיבות של ערך הסבלנות והסובלנות כחלק חיוני מחופש הביטוי. נדמה כי לאחרונה נכנסה החברה הישראלית - מימין ומשמאל - לתוך מערבולת של שנאה הדדית ופופוליזם, המרדדים את השיח הציבורי ומעבירים אותו לפסים אלימים. טוב יעשה כל אחד לעצמו אם יוריד את גובה הלהבות בשיח האישי שהוא יוצר ויתרום לדיון ציבורי פורה וענייני יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו