לכאורה, היה זה אירוע מרגש, האמור לעורר הזדהות ואמפתיה בציבור האמריקני. הנשיא ברק אובאמה ניצב שלשום מול פני האומה ונשא דברים נרגשים ורוויי דמעות, בהתייחסותו הספציפית לעשרים הילדים הרכים שחייהם נגדעו במתקפת הירי בבית הספר היסודי "סנדי הוק" בניו טאון, קונטיקט, לפני כשלוש שנים. אין ולו גם שמץ של ספק לגבי תחושותיו וכאבו האמיתי לנוכח גל האלימות הבלתי נשלט, הממשיך לפקוד את כרכיה ועיירותיה של אמריקה. ואולם דמעות לחוד ומציאות לחוד.
חרף הכאב העמוק שחשף הנשיא לנוכח חוסר יכולתו לקדם את יוזמותיו להטלת מגבלות מרחיקות לכת על מכירות נשק בארה"ב באמצעות חקיקה, לא היתה בדבריו שום בשורה של ממש. לא זו בלבד שהטרור מבית היוצר של האיסלאם הרדיקלי, שהתפרץ בחודש שעבר בכל עוצמתו הרצחנית בסן ברנרדינו, טושטש לחלוטין בדבריו, אלא שהצעדים הנשיאותיים שאותם השיק שלשום לא הצדיקו את פנייתו הדרמטית לעם האמריקני.
הפער שבין הכרזת המלחמה שהשמיע כנגד אחת מאושיות היסוד של המסורת והמורשת האמריקנית, הלא היא "זכותם של אנשים להחזיק נשק ולשאתו", המעוגנת בתיקון השני לחוקה האמריקנית, לבין הצעדים המינוריים שיזם כחלק ממאבקו זה, זעק ממש לשמיים. מאחר שהקונגרס חסם בעבר את כל ניסיונותיו להדק את הפיקוח על מכירת נשק ולסתום את הפרצות הקיימות בחקיקה הקיימת (המאפשרות, בין היתר, רכישת נשק בירידים ובאמצעות האינטרנט ללא תנאים מוקדמים וללא בדיקות רקע של ממש), לא נותר לבית הלבן אלא להסתפק בכמה הנחיות מנהליות, שנועדו בעיקרן להגביר את אכיפתם של התקנות והחוקים הקיימים, ושאין בהן כדי לצמצם באורח משמעותי את הסכנה הטמונה במציאות הרוויה בנשק תקיפה, הזמין כמעט לכל קונה.
ביסודו של דבר, יש לזכור שמאבקו של אובאמה הוא בטחנות רוח, שכן הזכות לרכישת נשק והחזקתו גזורה לא רק מן החוקה האמריקנית אלא שאובה מן האתוס האמריקני, שבטבורו הכרה במרחב המוגן של כל אזרח, הרשאי להגן על עצמו לנוכח איומים ואתגרים על חייו ועל ביטחונו. זכות זו, שהתגבשה במהלך יצירתה של האומה האמריקנית ובנסיבות של שלטון רופף, נותרה גם היום בגדר עקרון ליבה המעצב את התנהלותם של הציבור האמריקני ושל מערכת המשפט ואכיפת החוק, בייחוד במדינות הדרום.
סיכומו של דבר, ברק אובאמה ממשיך במלחמתו האבודה, כשאין באמתחתו תחמושת הולמת כדי להתגבר על זרמי ההתנגדות העמוקים, בציבור ובקונגרס כאחד, לטיפול שורש בסוגיה. במקום להשקיע את מירב מאמציו בהתמודדות עם איומים ביטחוניים, דוגמת האיום החדש, לכאורה, של פצצת המימן שנוסתה על ידי צפון קוריאה או איום הטרור האיסלאמי מבית ומחוץ (שבזיקה אליהם יש לממשל מנופי לחץ והשפעה לא מעטים), בחר אובאמה לצאת חוצץ כנגד נדבך מרכזי בחוויה ובמורשת האמריקנית. זאת, כשבפועל אין ביכולתו לקדם יותר מכמה צעדי אכיפה, שמשמעותם לכל היותר טקטית אך בוודאי אינה אסטרטגית.
בינתיים, יכול קים ג'ונג און להמשיך לצחוק כל הדרך אל אתר הניסויים של פצצת המימן. אובאמה צריך לקוות שלא תהיה לו עוד סיבה להזיל דמעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
