החלטתה של הסוכנות לאנרגיה אטומית (סבא"א) לסגור את התיק האיראני, תיק החקירה שניהלה הסוכנות ב־12 השנים האחרונות כדי לבדוק אם לאיראן יש פרויקט גרעיני, היא בגדר שערורייה, וחמור מכך - פרס ועידוד למדינות סוררות שכל עניינן הוא הפרת נורמות בינלאומיות באופן המסכן את השלום העולמי.
ההחלטה היתה צפויה זה מכבר, שהרי עוד בתחילת החודש אימצה הסוכנות את דו"ח החקירה שניהלו אנשיה בשאלה האיראנית לאורך העשור האחרון. דו"ח זה קבע, כזכור, כי איראן אכן פעלה בעבר לייצר נשק גרעיני, אולם טען כי התוכנית הגרעינית לא התקדמה מעבר לשלב התכנון ולכל היותר הגיעה לשלב של ניסויים בסיסיים. דו"ח החקירה זיכה אפוא את איראן מהאשמה כי קידמה בפועל פיתוחו של נשק גרעיני, ועתה על בסיס דו"ח זה החליטה הסוכנות לסגור באופן סופי את התיק האיראני ולפתור אחת ולתמיד את איראן מעונש הפיקוח והעין הבוחנת של הסוכנות ופקחיה.
החלטת הסוכנות לאנרגיה אטומית היא צעד חשוב נוסף בחזרתה של איראן למשפחת העמים ותאפשר להסיר את הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה. בטהרן בוודאי שמחים על החלטה זו, אך למי ששלום העולם לנגד עיניו יש כיום סיבה לדאגה. מתברר שוב כי לקהילה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לסוכנויות האו"ם השונות, אין כלים של ממש ואין יכולת - לא לחקור ולהגיע לחקר האמת ולא לפעול בשטח כנגד מי שמפר הסכמים ואמנות בינלאומיות.
סבא"א כשלה בדרך טיפולה בפרויקט הגרעין האיראני למן הרגע הראשון. היא לא איתרה את הפעילות האיראנית, והעדיפה לעצום עיניים לאורך העשור האחרון, נוכח מאמציה של איראן לקדם פיתוח פרויקט גרעיני. רק לאחר שארה"ב ובעלות בריתה, וכמובן גם ישראל, העבירו לה מידע על כוונותיה של איראן, היא נאלצה להודות בחצי פה שאכן יש מקום לדאגה.
הגמגום של סבא"א בשאלה האיראנית, שבא לאחר כישלונה המהדהד בטיפול בפרויקט הגרעין של צפון קוריאה, מעלה תהיות לגבי מידת האמינות ובעיקר מידת האפקטיביות של גופים בינלאומיים בדרך טיפולם במשברים מעין אלו.
בהקשר זה ראוי להזכיר את הארגון הבינ"ל
למניעת הפצה ושימוש בנשק כימי שהופתע לגלות שלסוריה נשק כימי בהיקף ההופך אותה למעצמה בסדר גודל עולמי, בכל האמור באמצעי לחימה כימיים. את מחיר אוזלת היד של הארגון בפיקוח על נשק כימי ובמניעת השימוש בו, שילמו אלפי סורים שמתו בעקבות השימוש בנשק זה בידי משטרו של בשאר אל־אסד. וגם אז נדרש מהלך אמריקני להביא לפירוקה של סוריה מנשקה הכימי.
אבל כמו במקרה של בשאר, כך גם במקרה האיראני, מתעוררת שאלת השכר והעונש. בשאר נאלץ אמנם להתפרק מנשקו אבל חמק מעונש על השימוש שעשה בגז כנגד בני עמו. ואילו איראן נאלצת אמנם להאט את המירוץ שלה אל הגרעין, אבל איש לא תובע ממנה לשלם מחיר על הפרה שיטתית של תקנות ואמנות בינלאומיות. דבר זה חמור במיוחד מכיוון שבמקרה האיראני מדובר על פושעת סדרתית, שהוכיחה בעבר פעם אחר פעם את נחישותה להתל בעולם ולהונות את אותן מדינות ואת אותם גופים בינלאומיים ששמו להם למטרה למנוע פיתוח או הפצה של נשק להשמדה המונית.
את הסכם הכניעה שעליו חתם ממשל אובאמה עם האייתוללות מטהרן ביולי האחרון אפשר לתרץ בשיקולים פוליטיים. אחרי הכל, פוליטיקאים נאלצים לעיתים לעקוף את האמת הלא נוחה כשהמציאות הפוליטית בארצם או מחוצה לה מחייבת אותם לכך. אבל לסוכנות בינלאומית, שהאמינות המקצועית היא נר לרגליה והמצפן היחיד שאמור לכוון את החלטותיה ומהלכיה, לא היה שום צידוק לקבל את ההחלטה שקיבלה אתמול, על סגירת תיק איראן.
אלא שאת מחיר ההחלטה ישלמו תושבי המזרח התיכון ואזורי סיכון אחרים בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו