חג החנוכה כבר כאן, ואני שוב שואל את עצמי איך עומדת להיראות השנה המסיבה בגן הילדים של בני. לאורך שעת המסיבה בשנה שעברה נכבו ונדלקו אורות הניאון פעמים רבות, מיני אורות סגולים קישטו את הגן, אביזרים חולקו ונאספו, ושירים רבים מספור (שכלל לא הכרתי) הושרו על ידי הילדים והצוות. בתום המסיבה, כששבנו הביתה, נשכחו רוב השירים. נותרנו עם החוויה הראוותנית, אך עם מעט מאוד מאווירת החג המסורתית.
מתברר שמסיבה זו אינה יוצאת דופן והיא חלק מתופעה נפוצה ברחבי הארץ. מסיבת החנוכה בגנים הונהגה כבר לפני שנים רבות, ומטרתה המוצהרת היתה (ועודנה) לחגוג את החג בהיבט בין־דורי. אבל מסיבה זו, כאמור, כבר הפכה מזמן למשהו אחר לחלוטין. לפי מחקרים שנעשו על ידי מעין אמיר וציפי כהנוביץ, עולה תמונה עגומה ביחס לדלילות החומר המוסיקלי, השפתי והמסורתי שבמסיבות החנוכה בגנים. השירים המוכרים מוחלפים בשירי מדף המולחנים בכל שנה על ידי יוצרים עלומי שם, והמסיבות עצמן הופכות למופע מרהיב להורים שאליו הילדים מתכוננים זמן רב מראש. מובן שלא זו המציאות בכל הגנים, אך עדיין אפשר לדבר על כך כתופעה רווחת.
המצב הנוכחי מעורר פעמים רבות תחושה של סלידה עמוקה ביחס לניסיון לשמר את אווירת החג המסורתית. שירים שנוצרו בימי הקמת המדינה, לצד שירים מוקדמים יותר, היו חלק מהניסיון ליצור תרבות ישראלית יש מאין בעבור ילדי הגנים והוריהם. על כן, השירים הללו לא עומדים רק בפני עצמם, אלא הם מייצגים במהותם את שורשי התרבות הישראלית. נכונה העובדה ששירים אלה נוצרו בתקופה אחרת ובהחלט יש מקום להתפתחות תרבותית ולנקודות מבט חדשות על החג והישראליות. עם זאת, כשהשירים המסורתיים נדחקים הצידה עם המנהגים המוכרים, ואת מקומם תופסים שירים בני חלוף נטולי שורש ומסיבות חג מוחצנות, עלינו לשאול את עצמנו לאן פנינו מועדות, ומהי תפקידה של מערכת החינוך עת נחגגים החגים השונים.
כשאנו חוגגים את חג החנוכה אנו מעבירים לדור הבא מסר רחב היקף הקשור למקום, לזמן, להמשכיות, להיבט בין־דורי, לסיפור היסטורי ולנסיבות המיוחדות שבגינן החג הזה בכלל נחגג. כשרבים מאיתנו כלל לא זוכרים את הסיפור ההיסטורי, ולאט לאט מוותרים גם על האיכויות הרבות הגלומות בשירי המסורת ושאר פרקטיקות הזיכרון, אנו מעבירים לילדינו מסר רפוי ביחס לחשיבותה של תרבות בכלל. אם במסיבת החנוכה בגנים רבים העיסוק בסיפור החג מסתכם פעמים רבות בחוויית גבורה אור־קולית, שבה מודגשים אפקטים של אור וחושך בצורה כמעט פגנית - עולה השאלה העקרונית מהי ההצדקה לחוג את חג החנוכה במתכונתו זו.
אכן, רובנו לא מוותרים על ריטואל הדלקת הנרות ואכילת הסופגניות, אך נדמה שדרך העמקה והענקת משמעות רחבת היקף לחג הלכה והידלדלה עם השנים, ועתה נותרנו בעיקר עם עצם החגיגה, ולא עם משמעותה. הפקות הענק והפסטיבלים שאליהם נוהרים הורים רבים עם ילדיהם בחג החנוכה הפכו למסורת כה חזקה ואיתנה בחג הזה, שאני תקווה שלא זו תחליף את מסורת שירי החג ומנהגיו.
הכותב הוא ראש החוג לתואר ראשון בחינוך מוסיקלי - מכללת לוינסקי לחינוך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו