אתמול החמיר מצב הביטחון. הלב נוטה אחרי הצעות מתלהמות: הימין הקיצוני תובע סגר, מעצרים המוניים, מניעת חופש תנועה מפלשתינים. הוויכוח הזה התנהל בימי ההבלגה בשנות ה־30 וטרם הסתיים. כל כך צודק. כל כך מובן. בכל זאת התביעה ליד קשה יותר שגויה, לפחות מוקדמת מדי.
ישראל כבר חוותה דפוס כזה של ויכוח במהלך מבצע צוק איתן. גם אז הסתערו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן על הממשלה. בכל זאת, ההליך האיטי שבו בחרו בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ הוכיח את עצמו. אפשר שבעוד כמה חודשים יתברר כי גם הפעם המתינות ההדרגתית של נתניהו, יעלון וגדי אייזנקוט תוכיח את עצמה. ככל שהדברים עצובים, גם המלחמה בטרור מתנהלת בשיטת הניסוי והטעייה.
אתמול החמירה ישראל את חופש התנועה של הפלשתינים מגוש חברון. לא במקרה גייס המושל המקומי של אש"ף את האו"ם לתבוע להחזיר את חופש התנועה לקדמותו. אבל צה"ל מגביר את לחצו בצעדים זהירים. למשל, רכב פלשתיני לא יוכל לחבור לכביש הראשי (60) מחברון לגוש עציון בלי בידוק צה"לי; וכפרים אלה לא ייהנו מרגיעת הלילה בלי חיפושים מסכלים; והמגננה הורחבה בכל הטרמפיאדות ביהודה ובשומרון.
אין לדעת אם צעדים אלה יספיקו. אבל אין להשתמש מייד בכל האמצעים העומדים לרשות מערכת הביטחון. שכן אין לישראל ולפלשתינים אינטרס לדהור אל קצה הדרך. אין מה למהר אל הסגר ואל הניתוק הכולל, שיגביר את האלימות וגם את העוני בקרב האוכלוסייה הפלשתינית, שתאבד את ההכנסה של 200 אלף מאנשיה במשק הישראלי.
גם אבו מאזן נושא באחריות. בתעמולת הכזב הפושטת בקרב הפלשתינים תתפרש כל הפרדה בין יהודים לבין פלשתינים בכביש לא כהגנה לגיטימית על החיים אלא כמדיניות של אפרטהייד. הרי לא רק הרשות הפלשתינית טוענת כך אלא גם ח"כים מהשמאל הישראלי. לכאורה אבו מאזן לא ביטל את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אבל הוא הופך רופף יותר ויותר מדי יום. מה גם שבמערב יש כבר קולות המסייעים לו. הם מציעים לישראל לאמץ ויתורים ומחוות לטובת הפלשתינים כאילו יוזמת טרור הסכינים יצאה ממנה. "אמת היא שקר", כתב ג'ורג' אורוול ב־"1984". גרוע מזה.
הבעיה הגדולה של ישראל היא כיצד להגביר את האמון ביכולתם של צה"ל, המשטרה והשב"כ להתגבר על גל הטרור בעוד הציבור מתבקש לנשוך את שפתיו ולגלות אורך רוח נוכח מעשי הרצח. אין ברירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו