בין ויכוח לוהט לחוסר נימוס

בניגוד לישראל, האמריקנים מנהלים את פעילויותיהם החקיקתיות באופן טקסי ומנומס.ואולם, נחישותו של הנשיא ברק אובאמה לממש את העיסקה האיראנית הובילה אותו לשחרר זעם חסר תקדים. אובאמה הסכים למעשה להפוך את איראן למדינה סף גרעינית, תוך כדי שחרור מיליארדי דולרים בכספים מוקפאים והסכמה שיפקחו בעצמם על עמידתם בהסכם. בשבוע שבוע לימד סקר של אוניברסיטת קוויניפיאק על כך ש־58 אחוזים מהאמריקנים מתנגדים לעיסקה; 28 אחוזים תומכים בה. רוב ברור בשני בתי הקונגרס מתנגד גם הוא לעיסקה במתכונתה הנוכחית. אם הקונגרס ידחה את העיסקה, אובאמה יטיל וטו. זאת ועוד, הנשיא נקט אמצעים חסרי תקדים כדי למנוע מהקונגרס להפוך את הווטו שלו, והפך את התמיכה במדיניותו למבחן נאמנות במפלגה הדמוקרטית. 

אובאמה גם השמיע דברים מזלזלים נגד איפא"ק, שנתפסו על ידי רבים כחזרה להאשמות המסורתיות בנוגע לחוסר נאמנות יהודית. רק לאחר ששיחרר את השדים מרבצם, שב והכריז על ידידותו עם היהודים ועל מחויבותו לישראל, תוך כדי שהוא מגנה את הקיצוניות. מתוך אינטרס עצמי יותר מאשר אמונה, רוב המחוקקים הדמוקרטים – כולל מרבית החברים היהודים – נכנעו ללחץ ותמכו בעיסקה. הסנטור צ'אק שומר, אחד הדמוקרטים היהודים הבודדים שהתנגדו לעיסקה, הואשם בכך שהוא מחזיק ב"נאמנות כפולה".

תומכי ישראל שיחררו את זעמם כלפי המחוקקים הדמוקרטים היהודים שתמכו בעיסקה. גל של ארס הופנה כלפי חבר הקונגרס הדמוקרטי ג'רלד נדלר, שמייצג את אחד מאזורי הבחירה הגדולים ביותר של יהודים דתיים ומסורים. הוא הותקף בגסויות, זכה לכינויים "נאצי" ו"קאפו", ולפי הטענות, אף קיבל איומים על חייו. ההתפרצויות הפרימיטיביות והוולגריות הללו היו בלתי יעילות בעליל והסיטו את הדיון מגינוי התמיכה בעיסקה לגינוי המתקפות על נדלר. ארגונים יהודיים גינו את חוסר הנימוס ה"מזעזע" והצביעו על הרקורד הפרו־ישראלי של נדלר. התקשורת היתה רוויה בכתבות שטענו שהקהילה היהודית מחולקת, ושרבים מאסו בישראל. אך מדובר היה בקשקוש, שכן אין נושא שאיחד את יהודי ארה"ב במידה שכזו מאז מלחמת יום כיפור.

ככל שנשפכו פרטים על הכניעה של אובאמה, כך כל הארגונים היהודיים הפוליטיים המרכזיים, כולל ועידת הנשיאים, הוועד היהודי־אמריקני

ו־ADL הצטרפו לאיפא"ק בהתנגדות לעיסקה. היוצא מן הכלל היחיד היה ג'יי־סטריט, אף שיש יהודים המחליפים בין היהדות לבין הליברליזם וכאלה שהם יהודים בשמם בלבד, היהודים המסורים מתנגדים ברובם המוחלט לעיסקה.

מבקריו הקשים של נדלר הואשמו, שלא בצדק, בכך ששיחררו את שטף המתקפות וקראו תיגר על נאמנותו לישראל. אלו שהשמיעו דברי בלע צריכים לתת את הדין על כך. אך קריאת התיגר על מסירותו לישראל היתה מוצדקת לחלוטין.

גם אם אפשר להבין את הדבר, עדיין מאכזב שמרבית המחוקקים הדמוקרטים נכנעו ללחץ מצד נשיאם. הדבר נכון במיוחד למחוקקים היהודים, שנתנו עדיפות למעמדם הפוליטי במקום להשיב לאיום קיומי על ישראל.

נדלר נופל לקטגוריה מיוחדת. הוא מייצג ציבור בוחרים המורכב במידה רבה מיהודים, אשר רובם מלאי להט בכל הקשור לישראל. אף שהוא טוען שהוא פועל לטובתה של ישראל, למה הוא מצפה כאשר מרבית בוחריו חולקים עליו נמרצות?

הבוחרים היהודים שלו זכאים להרגיש נבגדים. גישתו הפרו־ישראלית בעבר אינה מלבינה את התנהגותו, אשר תובא בחשבון בבחירות הבאות. אם נדלר מרגיש שהדבר אינו מוצדק, הוא אינו מעריך נכונה את חומרת מעשיו.

על אלמנטים פרו־ישראליים להמשיך לנהל קמפיין נגד העיסקה האומללה הזו. הדבר ייצר את האקלים הדרוש כדי שיורשו של אובאמה יסקור מחדש את המצב וישגר מסר לממשלים עתידיים, שלפיו יש כוחות חזקים המוכנים להימנע מהלחצים לערער את יחסי ארה"ב־ישראל. עם זאת, עליהם לעשות זאת בנימוס ובאדיבות, תוך כדי הימנעות מוולגריות ומגידופים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו