1. זה היה אחד ההפסדים הכואבים והמרגיזים של הכדורסל הישראלי. עשרות שנים אנחנו מבקרים מאמני אן.בי.אי על כך שהם מאפשרים שלשה בשניות האחרונות ולא מבצעים עבירה. עשרות פעמים חזינו בשלשה של דריק שארפ מול ז'לגיריס והשתוממנו על רצף של הטעויות של הליטאים, שהפכו את פיני גרשון ומכבי ת"א למלכי אירופה. והנה דווקא אצלנו זה קורה.
אז נכון שליאור אליהו טעה כשמסר לעומרי כספי, 15 שניות לסיום, במקום להחזיק את הכדור ועדיין - היינו במרחק של ביצוע עבירה מניצחון. רביב לימונד איפשר לאלכס רנפרו למסור, יוגב אוחיון לאלמדין קיקאנוביץ' לקלוט את הכדור, וכספי היה צריך ללחוץ על הזריקה שלו במקום לרוץ עם השחקן שלו.
2. אסור היה לישראל בכלל להגיע למצב הזה. מול בוסניה, ששיחקה כדורסל מיושן, שייטנו בקלילות אבל שש החטאות עונשין ורפיון במלחמה על הריבאונד איפשרו להם לחזור. מה שניצח את רוסיה ואת פינלנד היתה המלחמה על כל כדור. אתמול ישראל ויתרה על לא מעט כדורים. ייתכן שארז אדלשטיין היה צריך ללכת לספסל ולשלוף שוב את אלישי כדיר לטובת המלחמה והריצה, אבל ישראל קטנה ומוגבלת פיזית מול שחקנים כמו אנדראה סטפינוביץ'. כנראה אפקט ההפסדים בהכנה, שבו היתה ירידה בכל פעם שישראל הלכה לספסל שלה, עדיין יושב למאמן בראש.
3. ועדיין, צריך להיות מאוד מרוצים מאיך ואיפה עומדת נבחרת ישראל אחרי שלושה ימים באליפות. הפסד מתסכל כזה אולי יביא אותה למשחק המכריע עם פולין מחר באמביציה מיוחדת מאשר לאחר יומיים של חגיגות העלייה.
אם תשחזר את הריצה של המחציות הראשונות של היומיים האחרונים, ישראל יכולה לנצח את הפולנים. אמנם הם נבחרת עדיפה עליה פיזית, אבל אם תשלוט בריבאונד, תוכל לרוץ ולקבל פרס חלומי: סיום במקום השני עם אפשרות סבירה להגיע עד רבע הגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו