סמכויות ועדת טירקל מצומצמות

ישראל, לא אמריקה, היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עובדה. מועמד לכל תפקיד בשירות המדינה, אפילו זוטר שבזוטרים, נדרש להתמודד במכרז, לעבור סידרה מתישה של מבחני התאמה, לעמוד בתנאי סף קשיחים ולצלוח ועדת מינויים. 

לעומת זאת, בנוגע למשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה, דוגמת רמטכ"ל, מפכ"ל משטרה, ראש שב"כ, ראש מוסד או נגיד בנק ישראל, החוק הישראלי מקל מאוד. הוא לא דורש אפילו ידיעת קרוא וכתוב. בוודאי לא השכלה פורמלית או ניסיון. 

מלבד אישור כמעט אוטומטי של הממשלה, החוק אינו מציב תנאי כשירות. באופן תיאורטי כל אזרח בגיר יכול להציע עצמו כמועמד למשרות אלה. 

בעקבות סידרה של מועמדים בעלי עבר מביך, שניצלו את הפירצה בחוק, החליטה ממשלת ישראל בשנת 1999 על הקמת הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. 

חברי ועדה זו, שבראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון (בתחילה, השופט גבריאל בך וכיום יעקב טירקל), ועימו חברים נוספים ובהם נציב שירות המדינה, אמורים לבחון את כשירותם של המועמדים ומידת התאמתם לשמש בתפקיד שאליו הם מיועדים. 

לפי החלטת הממשלה, הוועדה אמורה לשמש מסננת נוספת ולהבטיח את "טוהר המידות במינויים הבכירים, ולבחון שמא דבקו פגם או דופי כלשהם במינויים המוצעים". 

סוגיה זו קיבלה ביטוי נרחב בבג"ץ לפני כשמונה שנים, בניסיון למנות את יעקב גנות למפכ"ל המשטרה. בג"ץ הדגיש אז שעיקר הדגש של הוועדה צריך להיות מושם על טוהר המידות של המועמד ולא על יכולתו המבצעית או המנהלית למלא את התפקיד. 

בהיעדר תנאי סף שקבועים מפורשות בחוק, ולא פחות מכך בהיעדר כלי חקירה עצמאיים שיאפשרו לוועדה לבחון את המועמדים באופן עצמאי, ללא תלות בחומר "מטעם" שמוגש לפניה, קשה לה לגלות "שלדים" משמעותיים שקיימים בארונו של המועמד, או להציב תנאים שזכרם לא בא בחוק. הדבר קיבל ביטוי מוחשי בניסיון שלבסוף כשל למנות את אלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. 

כתוצאה מכך, במידה רבה, ופרט למקרים קיצוניים באמת, למעשה, גם אם לא להלכה, פרט לעניינים שבטוהר במידות, מרחב שיקול הדעת של חברי הוועדה בפסילת מינויים מצומצם למדי, ובמקרים רבים היא הופכת להיות "חותמת גומי" של הגוף הממנה. 

לנוכח העמימות בהגדרת מרחב שיקול הדעת של חברי הוועדה, ואי קביעתה בחקיקה ראשית של הכנסת אלא בהחלטת ממשלה בלבד, גם היקף הביקורת של בג"ץ בהחלטות הוועדה - לשבט או לחסד - מצומצם ביותר. 

בית המשפט הדגיש יותר מפעם אחת שאין הוא שם עצמו ב"נעליהם" של חברי הוועדה ואין הוא משמש "ועדת ערר" על החלטותיה. 

אכן, אי סבירות קיצוני במינוי הוא אחת מעילות ההתערבות המקובלות בדין המנהלי. אך בשל עמימות גבולותיו של "מתחם הסבירות" השימוש בו מוגבל. קל וחומר במקרה דנן שבו קשת ההחלטות האפשריות שניצבת בפני חברי הוועדה מגוונת למדי, והסבירות שבג"ץ יתערב בהחלטתה, תהא אשר תהא, נמוכה ביותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו