אין עוררין על כך שנשקפת סכנת חיים לשובת הרעב כבר יותר מ־60 יום, פעיל הג'יהאד האיסלאמי מוחמד עלאן, עו"ד בן 31 מאזור שכם, בוגר כמה שנות מאסר בכלא הישראלי, שנעצר לפני כתשעה חודשים בצו מעצר מינהלי לבקשת השב"כ, בעקבות מידע מודיעיני שלפיו עמד בקשר עם גורמי ג'יהאד איסלאמי במטרה להוציא פיגועים קשים.
בפנייתם לבג"ץ תבעו פרקליטיו של עלאן לשחררו בשל מצב בריאותו (מזכיר קצת את רוצח הוריו בדם קר, המבקש את רחמי בית הדין בשל היותו יתום). השופט רובינשטיין קבע כי לא חל שינוי בנסיבות שהובילו למעצרו, והוסיף שמחר (רביעי) יקיים בג"ץ דיון נוסף במצב בריאותו של עלאן, לאחר שאמש סירבו פרקליטיו לקבל את הצעת המדינה לשחררו ממעצר בתנאי שיעזוב את הארץ לבלי שוב.
השאלה היא מדוע בג"ץ נדרש לדון בכך? מדוע לא נמנעה הסכנה הנשקפת לחייו של שובת הרעב על ידי רופאי בית החולים סורוקה, שבו אושפז, עוד בטרם הידרדר מצבו? הרי ההתחייבות לעשות כל מאמץ כדי להציל חיים שרירה ועומדת במוקד שבועת הרופאים המסורתית, הנחשבת לבסיס האתיקה הרפואית, וגם עקרונותיה נשמרו לאורך הדורות: הרופא, שזה עתה הוסמך לתפקידו, מתחייב לנהוג בטוהר מידות, לא לגרום נזק לחולה ולשמור על סודיות רפואית. סביר להניח כי הרופאים מכירים את הספרות הרפואית, שעל פיה במצב של שביתת רעב התלויה במים בלבד יותר מ־42 יום, צפויים סיבוכים חמורים ומסכני חיים. אז איפה הבעיה?
מתברר כי שביתות הרעב של אסירים, ובייחוד של אסירים פוליטיים, במטרה להשיג זכויות שנשללו מהם בשל מעשים נפשעים שביצעו או שקיים מידע על כוונתם לבצע, מציבות אתגר מורכב במיוחד בפני החברה הדמוקרטית המודרנית. הדמוקרטיה, היוצאת מגדרה כדי לשמור
את ערכיה, נוטה להתבלבל בין חובתה לשמור על חיי כלל אזרחיה, לבין שאיפתה האידילית להחיל את תרבותה, המקדשת את זכויות הפרט, גם על מי שככל הנראה הוא לא פחות מ"פצצה מתקתקת" - גם כאשר תרבותו היא תרבות ה"שהאדה", שלא זו בלבד שהיא מקדשת את המוות, אלא שלאסיריה ולשבוייה באשר הם אין ולו צל צילה של זכות.
הדבר משתקף ב"הצהרת מלטה", שאומצה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית בשלהי 1991, ועודכנה לאחרונה בכנס שנערך ב־2006 בדרום אפריקה, הקובעת בתמצית כי על הרופא לעמוד לצד שובת הרעב ולהגן על זכויותיו, בלי לתת מקום לשום "שיקול זר", למשל האפשרות שכיבוד רצונו סותר את האינטרס הציבורי, או שעלולה להיות לו השפעה מזיקה על זכותם לחיים של שאר תושבי המדינה.
זאת ועוד: דבקותם של הרופאים ב"הצהרת מלטה" יוצרת איפה ואיפה, ומבטלת את היחס השוויוני לכל חולה שאליו הם מחויבים. קחו את הנער החרדי שלפני פחות מחודש הסעירה אותנו בקשתו שלא לכפות עליו לקבל טיפול כימותרפי הגורם לו סבל, והביע את רצונו למות בכבוד אם כך נגזר עליו. רופאי בית החולים רמב"ם
בחיפה טענו שיש לחייבו לקבל את הטיפול מציל החיים, חרף אמונתם של הנער והוריו; או את הקשישים חסרי הישע ששוהים בבתי חולים סיעודיים, שלעיתים קרובות נכפית עליהם הזנה בצינורות, בלי שהרופאים טרחו לרכוש את אמונם ולברר, כשעדיין היה אפשר, אם הם מסכימים לקבל הזנה שתכליתה שימורם בחיים רוויי סבל וחסרי איכות.
ה"אתיקה" הזו מדיפה ריח חריף של פוליטיקה. וגם אם בתום לב, סופם של אותם רופאים העומדים על משמר זכויותיהם של שובתי הרעב, שהם משחקים לידי הטרור ומפקידים בידיו נשק מנצח מול דמוקרטיה, הנאלצת שוב להתגונן תחת צילו הכבד של ה"שיימינג".
"ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים", נאמר בכתב השבועה לרופא העברי. מה כאן לא ברור?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו