מעל במת האמריקן יוניבריסטי בוושינגטון, 52 שנים אחרי הנאום המפורסם של הנשיא קנדי על עצירת הפצת נשק גרעיני, קיבלנו ביום רביעי האחרון שעה גדושה של נאום עם ניחוחות של פוליטיקה פנים אמריקאית, אידיאולוגיה פצפיסטית ובורות מזרח תיכונית.
הגאון הרטורי, חד הלשון ואשף המסרים ניגן על כאבם של האמריקנים ונגע בפצעים שטרם הגלידו: "איראן זה עיראק חלק ב". למעשה, כאילו אומר זאת ישירות, אני כאן בתפקיד על מנת לא לחזור על אותן טעויות עבר.
הטענות נגד ההסכם בכלל לא רלוונטיות, כי כל מי שמעלה אותן, אינם אלא חברי המפלגה הרפובליקנית (ולא 53% מהציבור האמריקאי שמתנגד להסכם). ויש להם פריימריז כעת. לכן, מרגע זה - הם וטיעוניהם פסולים. כי הם רעים, ורואים את טובתם האישית, ואני רואה את טובת כלל אמריקה והעולם (אחרי הכל, יש לי פרס נובל לשלום שיוכיח זאת).
נאום מלא סתירות
מכאן נעבור לסתירות בנאומו: מצד אחד, אובאמה דיבר על ארה"ב כמעצמה שקיימת לצד עוד מעצמות עולמיות כמו איראן, רוצה לומר – אנחנו כבר לא השוטר של העולם, וכמה דקות אח"כ הוא דיבר על איראנים כסך הכל מעצמה איזורית-מקומית במזרח התיכון בלבד.
לגבי אמונו בהסכם היית סתירה אף גדולה יותר: מצד אמר כי מדובר בהסכם הכי טוב שאפשר היה להשיג ואיראן לא תשיג נשק גרעיני כל עוד הוא נשיא, ומצד שני ממש כמה דקות לאחר מכן בלי בושה ציין שההסכם לא מבטיח שלא יהיה לה נשק גרעיני בהמשך.
ביזוי ישראל היה גם מנת חלקו בנאום: "ההסכם הוא טוב, כל העולם תומך בו מלבד מדינה אחת, ישראל... " – משפט שיש בו ריח של בגידה. לא פחות. במיוחד לאור העובדה שאובאמה לא טרח להסביר לאזרח האמריקאי הממוצע שצופה בו, כי הסיבה לכך היא שישראל היא המדינה היחידה בעולם שגם מאויימת בהשמדה מוחלטת מהאיראנים. פרט קטן, וחשוב.
בסיום הנאום ניסה אובאמה להישמע כרפורמטור היסטורי, ואף הכניס מוטיבים פילוסופיים על מקור עוצמתה של אמריקה. זה כמעט הצליח לו, רק שבסוף הוא יצא בקריאה נרגשת ונואלת לציבור לעזור לו להשפיע על חברי הקונגרס (בעיקר אלה מהמפלגה שלו שנוטים להצביע נגד ההסכם) להצביע בעד ההסכם. ברווז צולע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו